בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

התמונות נצרבו בראשי בעת שהמתנתי לפגישה בבית קפה תל אביבי שממוקם בפינת הרחובות ארלוזרוב ואבן גבירול. בחרתי לשבת בחוץ, חרף החום והלחות הבלתי נסבלים של שעות אחר הצהריים.

במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, שוכן דרך קבע הטור של דנה ספקטור. טור אישי, חושפני ומתחשבן.

הכל מתחיל בסתיו. הטבע לוקח פסק זמן מהקיץ ואומר לעצמו בחצבית – ברוך שפרחנו מעונשו של זה.

דודיק, מיכלי, יונתן – קריאתו הרועמת של סבא, חוצה את החצר המפרידה בין שני הבתים הנטועים בחלקת ילדותי ומפלסת לה דרך בין הרפת הישנה שהפכה ללול ועצי הבננות, שלא התייאשו גם אחרי שסבא נטש אותם לטובת הסויה. בוקר של שבת וסבא ""ליפובצקי"" – כך קוראת לו סבתא, עומד מול החלון של חדר השינה שלו ומשקיף על הבית שעiמד בירכתי החצר ובו שלושת נכדיו האהובים.

איש אחד חכם, יצחק מאיר שמו, מציע לנו את האפשרות ש ""הזמן לא עובר, אלא אנחנו עוברים על פניו"". שווה מחשבה.

ציפיות, אומר הפסימיסט המושבע, זה עניין של תשמישיי מיטה בלבד. הוסיפו לזה קצת מרירות, ציניות, שמחה לאיד ומשחקי מילים והנה לפניכם משנתו של מי שאהבתו טפחה וחלפה על פניו שוב ושוב.

רעייתי היקרה נסעה עם חברה לטיול בסין. מרגע שהחליטה לנסוע, היא דואגת כיצד אסתדר לבד.

קוראים לו מטרונום. האקדמיה המליצה על פַּעֲמָן.

בימים אלה, מתרוצצת לה במרשתת עצומה הקוראת לשחרורו של יהונתן פולארד. עוד אחת מהדמויות הטרגיות של ההיסטוריה היהודית בת זמננו.

יום הדין - כך מכנים אצלנו את ראש השנה. היום בו אנחנו עומדים או מעמידים את עצמנו למשפט, סוקרים ומתבוננים במעשינו במשך השנה שחלפה ונשפטים עליהם במהלך עשרת ימי התשובה עד שנגזר דיננו, לשבט או לחסד, לעתיד לבוא.

התפילות, הסליחות ואפילו המחשבות, כולן צירופיי מילים שמחברות לדעת. ואני חושב לי עם עצמי, כיצד זה חשבו בני האדם לפני שהמציאו את המלים.

מה יש בו בסתיו הזה שגורם לי לשוב ולהתרגש בכל פעם מחדש. האם זאת ההתחדשות הממשמשת ובאה של החורף, המנביט את זרעיי הקיץ כהכנה למפגן הפריחה המרהיב של האביב.

בין חיפוש לתפיסה כל חיינו אנחנו מחפשים. כמעט כל פעילות קיומית שלנו קשורה לחיפוש.

ההסתפקות במועט, כשהיא נעשית מתוך בחירה, כדרך חיים, רק מעלות טובות לה. חזל""נו קראו לה צניעות והרבו לשבח אותה.

לכל אחד מאתנו, מזדמן מדי פעם להתמודד עם היום שאחרי. היום שאחרי כישלון כמו אחרי הצלחה.

הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור. הנוחות הבלתי נסלחת של הייאוש.

ילדים של אמא ואבא אין להם גיל והם תמיד ""הילדים של"" ואם חלילה הם מתים בטרם עת, הם נשארים ילדים לנצח. היום מלאו שלושים למותו של ניר, הילד של השכנים ממול, בן כיתה של בני הבכור.

שלום לכם אנשים חג הפסח המתקרב ובא, הוא עוד רגל מטופפת במצעד מועדיי עם ישראל לדורותיו.