סַלָטָה דִיסְפַּנָטָה

דודיק, מיכלי, יונתן – קריאתו הרועמת של סבא, חוצה את החצר המפרידה בין שני הבתים הנטועים בחלקת ילדותי ומפלסת לה דרך בין הרפת הישנה שהפכה ללול ועצי הבננות, שלא התייאשו גם אחרי שסבא נטש אותם לטובת הסויה.

בוקר של שבת וסבא "ליפובצקי" – כך קוראת לו סבתא, עומד מול החלון של חדר השינה שלו ומשקיף על הבית שעiמד בירכתי החצר ובו שלושת נכדיו האהובים. כזה הוא סבא, שלא נכנע מעולם לישנוניות הנכדית. בנחישות חלוצית, האופיינית כל כך לדור החולמים מהעלייה השנייה, הוא מנסה שוב ושוב לקרוע את מסכת השינה מעל פנינו בעזרת קריאתו המלעילית המתנגנת במבטא רוסי קל.

השעה כבר כמעט צהריים ואני שולח מבט תבוסתני ונוזף אל תריס העץ המוגף, שגם הפעם לא היה מספיק אטום כדי לגונן עלי מפני קריאתו של ""תרנגול של שבת"". בחוסר רצון ובכבדות, אני מתגלגל מן המיטה וגורר את רגליי לחדר האמבטיה. שם, כנגד זרם המים הצוננים, אני מנסה לישר את קמטי שנת הלילה שעל פניי. בעזרת מברשת השיניים והמשחה הלבנה, שאני טורח למשוח עליה בעמל רב, אני מדיח את טעמי הלילה מפי ושולח אותם כלאחר כבוד בקילוח לבנבן ועכור אל הכיור ומשם אל הג'ורה הסופגת שבחצר.

בוקר טוב לך, אני שומע מבעד לדלת, יפה מצידך. אתה לא חושב שהגיע כבר הזמן לקום – אומרת לי אמא, תוך שהיא מושכת את ההברות של המילים האחרונות בכל משפט, כמקובל אצל אמהות בלי מרוצות. אני ממלמל בוקר טוב רגזני, נדחק ברווח שבינה לבין משקוף הדלת בו היא עומדת ומנסה להתחמק מוויכוח רגשני ומיותר, שמסתיים תמיד בזה שהיא נעלבת. 

סבא קורא לך כבר שעתיים לפחות, היא מגזימה ולא מוותרת כהרגלה בקודש. מתי הלכת לישון, היא שואלת נוזפת ושנינו יודעים, שהיא זו שכיסתה אותי בשמיכת הפוך הרכה, כיבתה את האור שדלק במנורה שמעל לראשי והניחה את ""מסעות הנס אוריון"" הפוך על גבי השידה שליד מיטתי. תמיד היא עושה כך, כדי שלא אתקשה לאתר את מקומה של הארנבת, זו שעל גבה אני רוכב יחד עם הנס בעולם הדמיון, כמעט כל לילה.

דודיק, מיכלי - אני שומע שוב את קריאתו הנואשת של סבא, ומיד אני אוסף את בגדי אמש המפוזרים על הרצפה בסמוך למיטתי ומתלבש בחיפזון. חולצה, מכנסיים שאני מנסה להשחיל בהם את רגליי, תוך כדי ניתורים דוביים על רגל אחת ומעיל שאני רוכס ורץ החוצה. במרפסת המקורה, אני פוגש את המגפיים השחורים ויורד במדרגות אל השביל המוליך אל דקל הושינגטוניה הזקוף, הניצב בחצר ביתם של סבתא וסבא.

את הדקל, כך סיפרה לי פעם סבתא, הם נטעו לכבוד סיום בנייתו של הבית שהקימו בהרצליה ושאליו עברו לאחר שגרו מספר שנים בבית שכור ליד הרפת שסבא ניהל לאחר שחזר מלימודיי הוטרינריה בהולנד.

ריח האדמה שלאחר הגשם, מכה בנחיריי וממלא את ריאותיי בתחושת עונג וחיות. כל כך ממלא, עד שאני מרגיש כאילו אני עומד להמריא לשמים כמו כדור פורח, למפגש מרתק עם שפע חלומותיי הפרועים.

עם הריח בא התיאבון ואני מחיש את צעדיי, ממהר לעוד פגישה מרתקת עם ה"סלטה דיספנטה" ופניו המאירות כתמיד של סבא.

וההמשך יבוא

"