בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

גם החגים הכי חגיגיים, מסתיימים. השבט אמר את דברו וחזר אל מחוזות חייו.

ככה זה בחיים. ידיד טוב היה לי - מנחם אביצור.

אתם בודאי זוכרים את ההכנות והשיר למאיה, נכדת גן פקן שלי. ובכן - זה עבד.

ראיתי שחוגגים בבלוגיה אז לא עמדתי בפיתוי ולחצתי. 1.

הסקרנות בשגרה היא אורגת, באהבה היא עורגת, אם לא נזהרים - היא לפעמים הורגת. ותלוי את מי שואלים! אני למשל, שאלתי את גל, נכדי בן  השמונה, מה זאת סקרנות בעיניו.

בעולם הלוקל פטריוטי והמטורף שמסביבנו, אפשר למצוא מדי פעם גם איים של שפיות. כאלה שאין להם לא דגל ולא המנון.

ממרום שבתי במרום שבטי, אני מתבונן בילדיי, בני זוגם ונכדיי ומתמוגג. חופשת סוף שבוע ארוך על שפת הכנרת, היא הזדמנות נפלאה לגלות שוב, שכאשר מכונסים כולם יחד תחת הפרוכת המשפחתית, הרקומה כולה בחוטי אהבה, אין מקום אפילו לא לטיפת ציניות קטנה אחת.

הכל כבר אמרו עליו. האנישו אותו בכל תכונה אפשרית.

לא, אני לא אהיה שם כדי לזעוק בקצב ההמון את הזעקה הנכונה. וגם אם דבק בה שמץ של רחש פוליטי, עדיין היא אמיתית ובאה מהמקומות הנכונים.

מאיה, נכדתי החמודה בת השש, ביקשה ממני לבוא אל הגן שלה - גן פקן. ""זאת הפעם האחרונה שאתה יכול לבקר אותי בגן"" היא אמרה, ""בשנה הבאה אני כבר הולכת לכיתה אלף, אבל סבא"" היא הוסיפה ""הפעם זה שיר, לא סיפור""! לשכבת ""אגוזי המלך"" כבר הקראתי סיפורים בעבר והתחלתי לחשוב איזה שירים מתאימים למפגש האחרון.

ככה זה בחיים -  מטיפה מרה לטיפה המרה. תמונה שראיתי בעיקר בסרטים ומילים ששמעתי בעיקר במילואים.

אני יודע. קש לא מפשיר, אפילו אם הוא איש או אלמן שלא נדע.

לפני מספר ימים ציינו את יום פטירתה של אחת מאושיות הזמר הישראלי - נעמי שמר. ביקשתי להיתלות באילנות גבוהים.

ככה זה התחיל: הי דודיק לא בשביל שיר, סתם בשביל נחת. היום בבוקר אורי שיחקה במשחק דמיוני, הכינה בכאילו סלט ואמרה לי- ״ אמא בואי תטעמי את תמותי על זה, אבל אמא לא תמותי לא חיה אלא תמותי- שתאמרי וואו זה מעולה״ ביום שבת סיפרה לי על רועי, ילד מהגן שלה : ״ אמא רועי אמר אני יושן ולא אומרים ככה, אומרים אני ישן״ מחר אכתוב עוד שיהיה לילה טוב הכלה המנשקת נשלח מה-iPhone שלי כמובן שהבנתי את הרמז.

החיים מזמנים לנו מפגשים שונים ומשונים. חלקם נעימים ומרגשים, חלקם טעונים והרי אסון אך ברובם הם עניין של שגרת היום יום.

שני ידידים שאנני מכיר, כתבו לא מזמן על פרקים מתוך הווייתם. כאלה שנצרבו בהם בילדותם ומלווים אותם עד עצם היום הזה.

הריונו ארוך ומיוסר אך לידתו מהירה ומזככת ואם אדרש אי פעם להסבירו, עלול אני להצטער על פרסומו. שִׁיר לֹא פָּשׁוּט יֵשׁ לִי חֲלוֹם וְגַם גַּעְגּוּעַ - הוֹלְמִים בֶּחָזֶה זֶה לֹא מֵהַיּוֹם יוֹתֵר מִשָּׁבוּעַ שִׁגָּיוֹן שֶׁכָּזֶה לֹא חִבּוּק שֶׁאוֹהֵב לֹא חִבָּה מֵהַלֵּב לֹא תְּמִיכָה וְעִידוּד שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד רַק מְעַט תְּשׂוּמַת לֵב קְצָת פְּתִיחוּת, הֲבָנָה נִסָּיוֹן לְשַׁלֵּב בֵּין אֱמֶת לַבִּינָה נְכוֹנוּת לְקַבֵּל בְּלִי תָּמִיד לְהָשִׁיב וּבְכָל עֵת לְסַרְבֵּל - פָּשׁוּט לְהַקְשִׁיב.

כשאתה אומר על מישהו שאין לו אלוהים, אתה מתכוון, בדרך כלל, שהנדון לקח לעצמו מנת יתר של חרות לשונית או חלילה התנהגותית. אלוהים מסמן אצל רוב האנשים את ""הנורמות המקובלות"" – ביטוי אומלל בפני עצמו, נוטף גבהות לב והתנשאות, שיש בו גם עניין של גיאוגרפיה וגיל.