בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

אחד היתרונות הבולטים של הסבאות הוא העובדה המוסכמת שמותר לסבא וגם לסבתא לפעמים, לשכוח. לא חלילה מתי צריך להוציא את הנכד מהגן, מתי החוג שלו ואיזה ביצה הוא אוהב לארוחת הערב.

לפני מספר ימים שאלתי את רעייתי היקרה על משמעות הסבתאות בשבילה. לאחר מחשבה קצרה השיבה לי באלה המילים: "הסבתאות בשבילי היא ההזדמנות הנהדרת שניתנה לי שוב, לקחת חלק בתהליך המופלא של התפתחות האדם מרגע לידתו.

עוד דרך להנחיל את המורשת הסבאית המפוארת, היא לנסות ולהסביר שגם אני, הסבא הזקן והטרחני, הייתי פעם ילד שעבר מסלול חיים מפרך, ממש כמו שהם עוברים עכשיו וכדאי אולי שילמדו משהו גם ממני. לא, זה בהחלט לא פרץ אופטימיות בלתי נשלט וגם לא נסיון לקיצורי דרך.

אין כמו חג החנוכה, לגלות בו שוב את נפלאות הסבאות. שמונה ימים של אור ושמחה, מפגשים עם המשפחה כולה בחסות החנוכיות, הסביבונים, סופגניות השחיתות הכלורית ובעיקר השירים למכביר.

תופעות הטבע מעסיקות לא מעט את מחשבות הנכדים. על שאלותיהם הפשוטות אנחנו מנסים לענות, בדרך כלל,  בתשובות מחכימות.

בליל שבת האחרון סיפרה לי חגית כלתי, אמא של גל, שאני הזמר הנבחר. וואלה, אני אומר, מי הבוחר? מסתבר שהילדים בכיתה של גל בן השבע..

רבות כבר נכתב בבלוג הזה על נחת בכלל ועל הנחת הסבאית בפרט. אני גם יודע לצערי, שלא הכל בחיים זה נחת.

שאלות ותשובות, הן חלק נכבד מהדו-שיח שאנחנו מנהלים עם הילדים ובעיקר עם הנכדים שלנו. מדברים פשוטים הקשורים לחיי היום-יום ועד לסוגיות הרות גורל.

דְּמָעוֹת בְּלִי טַעַם שָׁמַיִם אֵינָם צוֹחֲקִים לְעוֹלָם גַּם לֹא מְחַיְּכִים שָׁמַיִם אֵינָם בּוֹכִים עַל כֻּלָּם גַּם לֹא מַלְאָכִים שֶׁהֵם לֹא עֲצוּבִים אַף פַּעַם לַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהֶם אֵין טַעַם כִּי הֵם לֹא מַרְגִּישִׁים כְּמוֹ אֲנָשִׁים

ארוחת ליל שבת הסתיימה. השבט אמר את דברו ויצא חזרה לאוהליו הפזורים בארץ הקודש, כשהוא מותיר אחריו חמישה דרדקים למישמורת אצל זיקני השבט.

כדרכם של כול הסבאים בעולם, כך גם אני, משוכנע שאין כמוני מנוסה וחכם- חוץ מסבתא כמובן. השאלה היא, איך דואגים שגם האחרים ידעו את זה.

הבית, או כפי שנוהגים לעיתים לכנותו "הקן המשפחתי" , משמש בנאמנות כאכסניה לדייריו הקבועים – סבא וסבתא וגם מאיר פנים לאורחים המתקבצים ובאים בשעריו מדי פעם. לפעמים, לאחר שכל ה"ארעיים" עפים לקן הפרטי שלהם, אנחנו - סבתא חנה ואני, יושבים מותשים, נאנחים אנחת רווחה ספוגת נחת ומתבוננים בחורבן שהותירו אחריהם הוונדלים.

כבר הפלגנו לא מעט בשבחם של מפגשי ליל שבת. השבט כולו מתאסף סביב שולחן האוכל, שכבר מזמן לא זכה לחזור לממדיו הטבעיים נטולי הארכות ותוספות שוליים.

קריירה, הצחקתם אותי. בגיל שבו רוב האומנים עסוקים בלהוציא את ה"אוסף" שלהם, אני אפצח בקריירה? אז לא קריירה, אבל יצירה חדשה, בהחלט כן.

תאמינו או לא, הנכד המהולל מהסיפור הקודם, הועלה ל"צינור". שם תוכלו לראות איך הכיתה מתפוצצת מצחוק כשהוא שר והוא עצמו, לא מניד עפעף.

אין, אין כמו ט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות הוא החג שיש בו הכל.

סיפור פורימי לכל השנה. מי פוחד ממי איילת כבר ילדה גדולה.

אחד הדברים שהכי מצחיקים את הנכדים שלי זה שאני מספר להם שגם לי היה פעם סבא. איך זה יכול להיות שלזקן כמוני היה סבא