מי צריך לדעת לדבר

בליל שבת האחרון סיפרה לי חגית כלתי, אמא של גל, שאני הזמר הנבחר. וואלה, אני אומר, מי הבוחר?

מסתבר שהילדים בכיתה של גל בן השבע, נתבקשו להופיע בפני הכיתה שלהם בשיר מתוך הרפרטואר של הזמר האהוב עליהם. הנכד המהולל בחר להופיע בשיר: "סיפור אמיתי" שיר שכתבתי עליו ושמופיע בדיסק " כמו שסבא אוהב" שיצא לא מזמן. אני כבר סקרן לראות את צילומי הנכד המזמר.

לכבודו סיפור שכתבתי עליו לפני כמה שנים, גם הוא סיפור אמיתי.

מי צריך לדעת לדבר

"שתדע לך שהוא ילד מדהים," אומרת סבתא לסבא בכל פעם שנדמה לה שסבא לא מרוצה מקצב התפתחותו של הנכד הרביעי שלהם.

"כן," מנסה סבא להפגין את הידע הרב שצבר בגידול ילדים, "אבל גל כבר עוד מעט בן שנה וחצי ועדיין לא מדבר אף מילה."

"בשביל מה הוא צריך לדבר," נוזפת סבתא בסב המלומד. "הוא מבין כל דבר שאומרים לו ומקבל כל מה שהוא רוצה גם מבלי לומר מילה."

כרגיל, סבתא מנצחת, ובגדול, חושב סבא לעצמו, כשהוא רואה כיצד הבננה שהניחה סבתא לפני דקה על השולחן נעלמת חיש קל בתוך בית הבליעה של הנכד הגרגרן. באמת, למה לו לגל לדבר אם באותו הזמן ממש הוא יכול לדחוף עוד בננה. הוא הרי נכד מאוד נבון והוא יודע שאסור לאכול ולדבר באותה העת, אז לאכול זה הרבה יותר עדיף. תשאלו את סבא.

מה שסבא לא ראה זה את החיוך הממזרי על פניו העגולות של גל. אותו החיוך בדיוק כמו בזמן שהוא חוטף לנועה, בת דודתו הגדולה, את הצעצוע שהיא הכי אוהבת ובורח מפניה, תוך שהוא משמיע את נהמות הקרב שלו על רקע היללות קורעות הלב של הילדה.

לפעמים מישהו מהמבוגרים טורח לקום מהמקום, להוציא בכוח את הגזילה מידיו הבשרניות של הבריון ולהשיב אותה לפינת הדמעות. השקט המוזר שמשתרר לפתע מבשר את תחילת המערכה הבאה: לוחם הסומו הצעיר נעצר ונעמד במקומו. הוא מסתכל לצדדים לראות אם מישהו מתבונן בו. אם כן, הוא מקמט את מצחו ומעוות את פניו למין הבעה שחציה כעס והשאר סימנים של "שימו לב, עוד רגע ואני מתחיל לבכות". בדרך כלל הוא מסתפק בסימנים, אבל לפעמים, בייחוד כאשר לא ממש שמים אליו לב, הוא פוצח בסדרה של יללות משונות בקול בריטון צרוד, שבאוזניו של סבא נשמעות כמו של מישהו אחר במקום אחר ולא שייכות לעניין.

הסדרה קצרה, לא בכי תמרורים של נכד ממוצע. הוא הרי נכד מדהים, שמיד מבינים מה שהוא רוצה. אז למה לבזבז דמעות כשאפשר באותו הזמן לדחוף לתוך חצוצרת היללות עוד בננה. בדיוק כמו זאת שסבתא מביאה מיד כדי לרצות את הגלדיאטור המתבכיין. היא הרי יודעת בדיוק מה הנכד רוצה גם בלי שהוא ידבר.

סבא עוד מנסה להגיד משהו על זה שאם הילד ימשיך לאכול ככה, סופו שיהיה כמו סבא שלו – נמוך מדי למשקל שלו – אבל מהר מאוד הוא מזהה את מבטה המזלזל של רעייתו הידענית ומבין בפעם המי-יודע-כמה שגם אצלו הדיבור מיותר. ממילא אף אחד לא מקשיב למה שהוא אומר.

שלא תחשבו חלילה שסבא לא מחבב את הנכד, נהפוך הוא.

סבא יודע שיש לו סיבה טובה לשמור אתו על יחסים תקינים.

אחרי הכול הילד אולי מדהים ונבון, אבל מה שבטוח זה שהוא בעל נתוני גוף יוצאי דופן. כל כך יוצאי דופן, עד שהם חורגים גם מעבר לאלפיון העליון. בטיפת חלב אומרים עליו שעם טיפת מזל ועוד כמה בננות ליום, הוא בטח יקפוץ כיתה בגן טרום-חובה.

כך גדל לו הנכד גוליית ולא מדבר, כי לא צריך.

וגם סבא יודע בסתר לבו כי אפשר להסתדר בלי לדעת לדבר. יש בהיסטוריה לא מעט אנשים שהסתדרו מצוין ללא מילים, רק בשפת הסימנים. לא שפה עשירה במיוחד, אבל כזאת שמשאירה סימנים. כך הם השיגו את כל מה שהם רצו, בדיוק כמו הנכד המדהים שלו. תראו איך הוא מושיט את היד כלפי מעלה עם האצבע לפנים והזרת שמוטה מטה ומיד עוד בננה מאבדת את קליפתה. לפעמים, כשסבתא לא מבחינה בתנועת ידו, הוא משמיע כמה נהמות-עזר דוביות עד שהיא רצה לפינת האשכול הצהוב וחוזרת מיד ובידה פצצת האנרגיה הצהובה, שלא יחשוב חלילה, הבולען, שלא מבינים אותו כראוי, ומרוב שיאבד את ביטחונו העצמי הוא עוד עלול להתחיל לדבר.

סבא לא מבין את העניין, אבל זה לא הדבר היחיד שהוא לא מבין אצל סבתא. וראו זה פלא, גם הוא לא ממש נראה סובל – רק לפעמים, כשהוא מושיט את ידו כלפי מעלה, באותה הזווית ממש כמו אצל הנכד, ושום בננה קלופה לא מונחת מיד לפניו, אפילו לא אחרי כמה נהמות דוביות או בכי היסטרי כמו של נועה.

וכשהוא תופס יוזמה ומנסה בעצמו לדחוף בננה לתוך פיו, בהסתר כמובן, כשסבתא כאילו לא רואה, הוא שומע את אותו הקול המתנגן, השמור בדרך כלל לנכדים, מגיע אליו מפינת הנו-נו-נו:

"אולי תאכל משהו, כבר מזמן לא אכלת. רק זה היה חסר לך, זה בדיוק מה שאתה צריך. תאכל זיסי, תאכל."

האמת היא שסבא הוא לא העניין. סבתא פשוט פוחדת פן יגיע הנכד לביקור וירים את ידו בזווית הידועה, ולא תיפול לידיו בתוך שניות בננה בשלה. הכול בגלל שסבא זה עתה חיסל את האחרונה וגזל את פת לחמו הבננית של עוג מלך השולחן.

סבא חושש שגם את זה יבין יום אחד הנכד המדהים שלו ולא ילמד לדבר לעולם, רק בגלל שהוא לא ירצה לדבר עם הסבא הגזלן. איזה מזל שיש לו עוד סבא אחד, כזה שאוכל רק חסה. אבל סבא, אתם יודעים, מתקשה להתנחם בסבא השני, ורגשות אשם כבדים מציפים את נפשו המיוסרת. והנה, גם הוא מוכן לקבל את זה שהילד עוד מעט בן שנה וחצי ועדיין לא התחיל לדבר, אבל רק לא שיישאר רעב. הוא שמע פעם אישה אחת, שלא מכירה את סבתא בכלל, אומרת שילדים לומדים לדבר רק כאשר הם מבינים שזאת הדרך הכי מהירה לקבל אוכל, ולכן ילדים שלא מדברים נשארים רעבים ויש להם גם בעיית גדילה.

כך גברו עוד יותר רגשות האשם של סבא ודמעות חנקו את גרונו עד שלא ידע את נפשו מרוב צער. פתאום הוא גם נזכר בסיפור על ילד אחד שקראו לו איינשטיין, שאפילו בגיל של יותר מעוד מעט בן שנה וחצי עדיין לא ידע לדבר ולא התפתח יחסית לילדים אחרים.

סבא בכלל לא ידע שסבתא כבר מזמן לא סומכת עליו. היא מחזיקה אשכול נוסף לעת חירום, אותו היא מסתירה מפניו בפינת הנכדים, ולשם היא מתכוונת להעביר גם את הבמבה.

בינתיים ממשיך העולל הענקי להתרוצץ בבית בהילוך הברווזי שלו. ובין שוד אלים לבין תצוגת תכלית של יכולתו הטכנית המדהימה בפירוק צעצועים, הוא משחיל בננה נוספת.

סבא חושב שבקצב הגידול הזה, צריך יהיה להחליף לו את הבגדים תוך כדי ארוחת הערב. בתוך שעות, או מקסימום כמה ימים, הוא יצטרך ללבוש את הבגדים של אחיו הגדול ממנו בשנתיים. נדב בוודאי ישמח לתת לו. סימנים, אתם זוכרים!

סבא יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל להגיד, כבר אמרנו, חבל לו על הזמן. אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות, וכל הזמן מזכירים לו שהידע שלו מבוסס על שמועות וסיפורים בנוגע לאיך הילדים שלו גדלו כשהוא לא היה שם. חוץ מזה מי יכול לסבול את חוסר ההבנה הבסיסי שלו בבננות, אולי רק גל. כי כשהם נפגשים בלי שאף אחד רואה, בפינת האמת לאמיתה, סבא אוסף אליו את הנכד החמוד, מחבק אותו בחום, וזה הקטן משיב לו בחיבוק משלו (כזה כמו שרק איילת, אחותו הגדולה, יודעת לתת).

כך מניח גל את ראשו בעדינות על כתפו של סבא ונצמד אליו, מבלי לומר אפילו מילה אחת, לרגע אחד קטן של אושר משותף. ויודע גם סבא שבשביל לדעת לאהוב לא צריך לדעת לדבר, ולא משנה אם אתה עוד מעט בן שנה וחצי או יותר.

סבאוהב דודיק