פסנתר מעופף

הבית, או כפי שנוהגים לעיתים לכנותו "הקן המשפחתי" , משמש בנאמנות כאכסניה לדייריו הקבועים – סבא וסבתא וגם מאיר פנים לאורחים המתקבצים ובאים בשעריו מדי פעם. לפעמים, לאחר שכל ה"ארעיים" עפים לקן הפרטי שלהם, אנחנו - סבתא חנה ואני, יושבים מותשים, נאנחים אנחת רווחה ספוגת נחת ומתבוננים בחורבן שהותירו אחריהם הוונדלים.

כך מסתבר לנו שוב הפעם, שאנחנו לא ממש לבד. סביבנו הרבה חפצים שונים ומשונים, שהם בעצם הדיירים הקבועים האמיתיים של בית המקדש הפרטי שלנו.

חלקם לוקחים חלק חשוב בחיינו, כמו המיטה והאסלה וחלקם קישוטיים בלבד.

אחד הבולטים שבהם הוא פסנתר כנף שחור, שניצב בפינת הסלון. רוב זמנו הוא בתקן של מדף זנוח, אך לפעמים הוא זוכה לביקורים ונגיעות אלימות של נכדינו, בדרך כלל כאמצעי למשיכת תשומת לב בבחינת:  אני מכה בקלידים-משמע אני קיים.

על מפגש מרגש שכזה, בין הפסנתר לבין נכדתי איילת, כתבתי את השיר הבא:

פסנתר מעופף

בַּפִּנָה - מִסְכֵּן, עָזוּב

עוֹמֵד פְּסַנְתֵר שָׁחֹר, עָצוּב

שׁוֹלֵחַ מַבְּטֵי תְחִנָה

מָתַי תִהְיֶה לוֹ קְצָת עֶדְנָה

כְּמוֹ עוֹרֵב מָרוּט בּוֹדֵד

עַל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם הוּא עוֹמֵד

הוּא לֹא יָכוֹל לָעוּף כִּמְעַט

כִּי יֵשׁ לוֹ רַק כָּנָף אַחַת

לְפֶתַע סָבְתָא מַגִיעָה

נוֹשֵׂאת אִתָה אֶת הַנֶכְדָה

שֶׁמְבַקֶשֶׁת, אִם אֶפְשָׁר

לִפְגֹשׁ יָדִיד שֶׁלָה מִכְּבָר

כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל הַכִּסֵא

וּמְרִימוֹת אֶת הַמִכְסֶה

הוּא מְחַיֵךְ בִּשְׁתֵי שׁוּרוֹת

חֶלְקָן שְׁחֹרוֹת, רֻבָּן צְחוֹרוֹת

אַיֶלֶת לוֹ חִיוּךְ תָשִׁיב

תִשְׁלַח יָדָה יָשָׁר לְפִיו

וְכָךְ שְׁנֵיהֶם יַחְדָו שָׁרִים

שִׁיר אַהֲבָה לַמֵיתָרִים

מִפְגָשׁ שֶׁל רֶגַע, לֹא יוֹתֵר

בֵּין נֶכְדָתִי לְבֵין פְּסַנְתֵר

מוֹכִיחַ זֹאת הַפַּעַם שׁוּב

שֶׁלֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב

לַמְרוֹת כָּבְדוֹ וְגַם עַל אַף

שֶׁרֶגֶל לוֹ בִּמְקוֹם כָּנָף

יוּכַל פְּסַנְתֵר לָעוּף עַכְשָׁו

כְּשֶׁיַד אַיֶלֶת עַל קְלִידָיו

סבאוהב דודיק

מילים: דודיק הלפרין

לחן: שלמה גרוניך