בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

האביב הולך ונמוג תוך שהוא מתמזג עם הקיץ עד לכדי אובדן זהות מוחלט. נדמה לפעמים שהוא עדיין איתנו, רק כדי לעזור לחזאים להסביר את השינויים הקיצוניים במזג האויר.

בין כל ההגיגים והמחשבות המעמיקות על רומו של עולם, יש גם את הדבר האמיתי. זה שמסדר לך את הראש ושנותן לך באחת, את הפרופורציות של החיים ובכלל.

פּוֹעֵם בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי אֶת חַיַּי אֲנִי לוֹקֵחַ תָּמִיד בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲבָל זֶה רַק בִּגְלָלִי שֶׁאֲנִי לֹא לְבַד בַּמַּסָּע שֶׁל חַיַּי מְהַלֵּךְ כְּנַוָּד בֵּין בָּרוּר לְאוּלַי

הַב-הֲבָה עוֹד נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֵלַיִךְ נִשְׁמָתִי יוֹצֵאת, מִמֵּךְ לֹא פּוֹסְקִים מַעֲלָלַיִךְ וְאֶתְמַהּ מִמַּה נַפְשֵׁךְ חֵן וְיֹפִי לָךְ בְּשֶׁפַע גַּם בִּינָה וְדַעַת יֵשׁ אַךְ גַּם אֶרֶס כְּמוֹ לְצֶפַע וַאֲנִי כְּבָר מִתְבַּיֵּשׁ שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ וְעוֹדֶנִּי

אתם כבר מכירים את ידידתי שאינני מכיר - נומי מ""הצבע של המחשבות"". את מחשבותיה היא צובעת במילים שיוצרות, לפחות אצלי, קשת ענקית הנמתחת על פני ענני המחשבות ומחברת בין שתי נפשות המשען.

קלישאות החיים נושאות אותנו לפעמים למחוזות הפשטות והתירוצים. מי מאתנו לא מכיר למשל את: "כל עקבה לטובה" – שנאמרת בכל פעם שאנחנו לא מצליחים לעמוד בלוח הזמנים שהצבנו לעצמנו.

שאלתי חבר, מניח ותיק משחר נעוריו, האם הוא מכיר ברכה מיוחדת לאירוסין. יש פסוק, הוא השיב לי לאחר הרהור קל, הלקוח מספר הושע, שאותו אומרים בזמן הנחת התפילין

לאחר המלנכוליה השירית שאחזה בי ברשומה הקודמת ושהעלתה סימני שאלה רבים אצל תגובתו של רפי ידידי, החלטתי להחזיר את הצבע ללחיי

החורף אמנם לא הגיע אבל חג החנוכה, חג אמצע החורף, כבר נחוג עם נר ראשון. כמה מוזר זה לראות איך בכבישי הארץ, מתרוצצות אלפי מכוניות באורות דלוקים, כמו מתפללות לבוא הגשם ונרות על פגושם.

כמו שאתם בודאי זוכרים, יש לי ידידה טובה שאינני מכיר, שקוראים לה נומי. את הגיגיה היא כותבת  ואני פוגש, בבלוגה   -  "הצבע של המחשבות"

שמח וטוב לב, אני מקריא את  השיר שכתבתי, כהרגלי בקודש, לרעייתי אלופת נכדיי. "נחמד", היא אומרת, "רק חבל שלא דייקת".

אַהֲבָה לֹא לַשָּׁוְא אַהֲבָתֵךְ כֹּה מַפְלִיגָה וְאֵינֶנָּה תְּשׁוּקָתִי לָךְ חֲסֵרָה אַךְ עוֹדֶנָּה בְּיַם רִגְשׁוֹתַי, מִשְּׁבָּרִים סוֹעֲרִים גַּלֵּי קֶצֶף בְּאוֹן עֲלֵי חוֹף גּוֹהֲרִים מִי יַשְׁלִיךְ אֶת הָעֹגֶן עַכְשָׁו

קיץ, חם, לח, לחס. שמש לוהטת קופחת על הראש ומשבשת שפה ודעת.

שלום אני אומר לו, חזרתי. אני עוד לא בדיוק יודע מאיפה, אבל הנה אני, מקליד שוב את הגיגיי, מתוך ידיעה מפוכחת וברורה שהם לא ממש "בשורה לאומה" אבל יש גרועים מהם.

השכחה, כך מצאתי במילון היא: " העלמות דבר מהזיכרון". אני יכול לדמיין לעצמי קופסת זיכרון, שבתוכה מונחים זיכרונות בסדר כרונולוג

מטוטלת חיינו נעה מצד לצד בין שדות האושר הניצחי לבין מחוזות הצער והבכי. כל אחד והקצב שלו.

ובנימה אופטימית זו, עת הקיץ מסרב להתחרפן והחורף חורפ, אני מתבסם משיפעת הקנקנים שמלאו מענבי כרם חיי. מיין המשומר -  ילדיי, עד תירוש נכדיי, אני נאחז באושרי באלף קנוקנות של אהבה.

אחת השאלות הבלתי אפשריות שאנחנו נשאלים או שואלים לפעמים היא : "מה היית לוקח איתך לאי בודד". המחמירים גם מגבילים אותך במספר הפריטים, והכל כדי לנסות ולתהות על קנקן העדפותיך.