טעות לעולם חוזרת

שמח וטוב לב, אני מקריא את  השיר שכתבתי, כהרגלי בקודש, לרעייתי אלופת נכדיי.

"נחמד", היא אומרת, "רק חבל שלא דייקת".

"דייקתי?" אני חוזר אחריה בתמיהה זועפת, "הרי  זה בדיוק הסיפור ששמעתי במו אוזניי החרשות מפי לירון כלתנו. אורי, כך היא סיפרה לי, בקשה מאבא שלה שיסרק אותה ויעשה לה מדרכה".

"זה בהחלט נכון", עונה לי רעייתי, "אבל זה היה אחרי המקלחת בערב ולא בבוקר כמו שכתבת בטעות".

מובס ומבויש, אני לוקח את  הדף עליו כתבתי את השיר הלא מדויק, חוזר  לשולחן הכתיבה שלי ואינני יודע כיצד לתקן את החרפה.

האם להחליף את הבוקר בערב? אז מה נעשה עם הפשוש. בערב הוא כבר ישן ובטח לא שר על כמה נפלא הוא העולם. גם להחליף אותו באיזה עוף לילה כמו ינשוף או תנשמת, לא בא בחשבון. שהרי בכל השירים ואפילו בסיפורים לנכדים שאני מכיר, הן  רק מפחידות ומסתוריות.

וגם אם כן, תבוא ה""פטיש הפולני"", תנזוף בי שוב ותגיד שזה היה בערב ולא בלילה, ואני לא מכיר ציפורי ערב ועוד כאלה ששרות לנכדים.

חוץ מזה יש גם את העניין של הכריך. בדרך כלל לא עושים כריכים בערב ובטח לא אבא.ואם כבר עושים, אז רק אימא.

בינינו, גם לא בא לי לחפש עכשיו חרוז אחר ל"צריך".

אז מה עושים? אי אפשר להתעלם מהאמת הצרופה שהיא אבן יסוד חשובה בחינוך הנכדים ומשאירים את  זה ככה. גם האפשרות להקים ועדת חקירה משפחתית שתסיק מסקנות אישיות, לא נשמע סביר בנסיבות העניין. לכן הלכנו על גילוי דעת. כזה שישפוך אור- אמת על המקרה, מבלי שיהווה תקדים גורף לעתיד.

והרי גם הוא לפניכם:

הקראתי לסבתא

טעות, זה קורה,

אמרה לי "סליחה,

אך זה לא המקרה.

היה זה בערב"

הוסיפה בנחת

"לפני השינה

ואחרי המקלחת".

אני נעלב

מתבונן במאדאם

מתחיל להזיע

עולה לחץ-דם

אומר לעצמי

תירגע, שוב ושוב

ושואל הגבירה

"באמת כה חשוב?"

"נו טוב" היא עונה

"זה לא כזה חטא

אך תמיד זה עדיף

לספר ת'אמת".

אז הנה סיפרתי

לכל השומעים

את כל האמת

לדורות הבאים.

סבאוהב דודיק

"