מונובלוג

שלום אני אומר לו, חזרתי. אני עוד לא בדיוק יודע מאיפה, אבל הנה אני, מקליד שוב את הגיגיי, מתוך ידיעה מפוכחת וברורה שהם לא ממש "בשורה לאומה" אבל יש גרועים מהם. במקרה הטוב, יקראו אותם מתי מעט אוהדים או מזדמנים, שהם פחות ממספר הפעמים שאני אקרא את אסופת המילים הזאת עד שאמצא אותם ראויים ל – Enter.

הכתיבה לבלוג היא בעיניי מעין דו שיח עם עצמי או במילה אחרת – מונובלוג.

יושב אדם מול צג המחשב ומספר לו באצבעותיו על מה שעובר לו בראש. יש לו לצג תכונה נפלאה שאין לרוב האנשים שאני מכיר והיא היכולת לשמוע מבלי לקטוע או להגיב  ולא חשוב מה אתה אומר. שומע, כתבתי, אבל אני לא בטוח בעניין ההקשבה. לצורך הדו-שיח המונובלוגי ולריכוך תחושת הבדידות, אני יוצא  מתוך נקודת המוצא שאכן הוא מקשיב.

פעם, בשביל להיחשב לאומן ויוצר דגול, היית צריך, קודם לכל, למות דחוי, עני ובלתי מוערך לחלוטין. כדי לקבל דפים, קסת דיו וכמה נוצות מתכלות לכתיבה, היית צריך לשכנע איזה פטרון, שאתה מוכשר.

היום אתה פשוט פותח בלוג.

זה הרבה יותר פשוט וזול מלהיות מוכשר עם הכרה.

אין לי ספק - יש גם מוכשרים וראויים שפותחים לעצמם בלוג. כאלה שכותבים בו מונובלוגים מרתקים ומענינים.גם אין לי שמץ ביקורת על שאר המונובלוגיסטים, זאת זכותם ומקובלת עלי ""חרות המקלדת"" - כאוות נפשם.

את מקומי אני יודע וממנו אשפוט רק את עצמי.

שיר הזוי

זֶהוּ שִׁיר דֵּי הָזוּי

שֶׁנּוֹלַד לוֹ בְּחֵטְא

לַמְּשׁוֹרֵר הַדָּחוּי

שֶׁכּוֹתֵב רַק בְּעֵט

מִשְׂחָקִים שֶׁל לָשׁוֹן

שִׁרְבּוּטֵי אוֹתִיּוֹת

אֲמִירוֹת בְּלִי חֶשְׁבּוֹן

בְּקִצּוּר- סְתָם שְׁטֻיּוֹת

אַךְ בְּכָל זֹאת נִתֵּן לוֹ כַּפַּיִם לָאִישׁ

שֶׁבַּחוּץ הוּא יָרֹק וּבִפְנִים קְצָת רָגִישׁ

וּנְאַחֵל לַחָרְזָן מָעֳלֶה הַגֵּרָה

שֶׁיָּנוּחוּ שִׁירָיו בְּשָׁלוֹם בַּמְּגֵרָה

הַשִּׁמּוּשׁ בְּמִלִּים

הוּא חֻקִּי וְגַם זוֹל

יֵשׁ יָשִׁיר וְאַלִּים

אַךְ נִתַּן גַּם לִפְזֹל

לְעָגֶל הַפִּנּוֹת

בְּעִקָּר כְּשֶׁרוֹצִים

לְהַשִּׂיג הֲבָנוֹת

עִם הַלֹּא מְרֻצִּים

אָז בּוֹאוּ נִתֵּן לוֹ כַּפַּיִם לָאִישׁ

שֶׁבַּחוּץ הוּא יָרֹק וּבִפְנִים קְצָת רָגִישׁ

וּנְאַחֵל לַחָרְזָן מָעֳלֶה הַגֵּרָה

שֶׁיָּנוּחוּ שִׁירָיו בְּשָׁלוֹם בַּמְּגֵרָה

אַךְ יֶשְׁנָם מַצָּבִים

שֶׁמְּשַׂחֵק הוּא בְּאֵשׁ

וּמֵרֹב עֲצַבִּים

כּוֹעֲסִים - זֶה מַה יֵּשׁ

לֹא עוֹשִׂים לוֹ חֶשְׁבּוֹן

לַמְּשׁוֹרֵר הַדָּחוּי

וְחוֹרְצִים לוֹ לָשׁוֹן

כִּי יָצָא שִׁיר הָזוּי

וְלַמְרוֹת שֶׁנִּתֵּן לוֹ כַּפַּיִם לָאִישׁ

שֶׁבַּחוּץ הוּא יָרֹק וּבִפְנִים קְצָת רָגִישׁ

הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁנּוֹדֶה, אֵין בְּרֵרָה,

הַמָּקוֹם הָרָאוּי לְשִׁירָיו - הַמְּגֵרָה.

סבאוהב דודיק