בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

לפני כמה ימים אני מוצא ב WathsApp המשפחתי את הידיעה שהשאיר בני איל: ביציאה מהמסעדה, איתי שאל "למה אמא נוהגת?" עניתי..

הָרוּחַ נוֹשֵׁף בְּעַלְוַת הָעֵצִים כְּאִלּוּ נוֹזֵף בְּמַשָּׁב שֶׁל פְּרָצִים הִתְנַתְּקוּ וְעַכְשָׁו צָרִיךְ כְּבָר לָלֶכֶת כִּי הִגִּיעַ הַסְּתָו וְהֵחֵלָּה שַׁלֶּכֶת. אַךְ קָשָׁה הַפְּרֵדָה לֶעָלִים הַטְּרוּפִים הֵם מְחַפְּשִׂים אַהֲדָה..

בִּקַּשְׁתִּי לִצְעֹד לְצִדְּךָ בִּצְעָדִים קְטַנִּים לְחַטֵּט בַּחַיִּים רַק אִתְּךָ פָּנִים אֶל פָּנִים אַךְ לְךָ אָצָה הַדֶּרֶךְ וְהָיוּ פְּסִיעוֹתֶיךָ גַּסּוֹת וַאֲנִי לְצִדְּךָ רַק בְּעֵרֶךְ וַעֲדַיִן בְּטוּחָה לְנַסּוֹת אָז תֵּן לִי יָד וְאֵלֵךְ גַּם אִם קְצָת מֵאָחוֹר זֶה בַּזֶּה נִמָּלֵךְ..

התחבטות הפתיח מזה זמן אני מתחבט בשאלה הרת גורל הניצבת לפתח בלוגי בכל פעם שאני מבקש להכניס אליו שיר חדש. האם עלי לכתוב פתיח ובו דברי הסבר או רקע או מה הגורם לכתיבתו.

אני אוהב את הארץ שלי. אני לא אוהב את המדינה שלי ולעתים אפילו מתבייש בה ובעיקר במנהיגיה, אבל אהבתי לארצי אינה תלויה בדבר.

לכל אחד מאתנו יש את השקרים שלו. אצל מרביתנו השקרים הם קטנים,לבנים ובלתי מזיקים.

בוויכוח המתמשך והאין סופי בין הרגשנות שלי לבין הפרקטיות שבה את נוהגת בחיינו המשותפים – אין ספק, שלך תמיד מנצחת. את כמעט ולא מתחשבנת איתי וגם לא עושה לי חשבון ואני מקבל את התבוסה שלי בנחת, בשוויון נפש ולפעמים אפילו בהנאה כי אחרי הכל, יש בזה גם לא מעט שכר.

תָּמִיד אַתְּ צוֹדֶקֶת עִתִּים אַתְּ מוֹחָהּ אֵי פַּעַם פּוֹסֶקֶת "הַכֹּל בִּגְלָלְךָ, מְנֻתָּק לֹא קַשּׁוּב מִתְנַשֵּׂא רַבְרְבַן שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב חוּץ מִמְּךָ כַּמּוּבָן" וַאֲנִי חָשׁ עָלוּב כְּשֶׁאֲנִי כָּךְ עוֹלֵב מְדֻכְדָּךְ וְעָצוּב כִּי בְּכָל זֹאת אוֹהֵב…

פַּעַם זָרַעְנוּ צְנוֹנִית בַּגִּנָּה, למְרוֹת שֶׁלָּרֹב לֹא הִצְלַחְנוּ פַּעַם הָיְתָה גַּם בַּלֵּב מַנְגִּינָה, לֹא נַפְסִיק לְנַגֵּן - כָּךְ הִבְטַחְנוּ

כֻּלָּם כְּבָר אֵינָם, כֵּן עָזְבוּ נִשְׁאֲרוּ רַק צָרוֹת וְאַתָּה הַחַיִּים שֶׁהִבְטִיחוּ – כִּזְּבוּ אֶשְׁתַּדֵּל קְצָת יוֹתֵר מֵעַתָּה לְהַשְׁלִים עִם עַצְמִי וְלָרִיב קְצָת פָּחוֹת כֵּן אִתְּךָ אֶלָּא מִי אַתָּה כָּאן לְפָחוֹת…

נִגַּשׁ אֵלַי סַנְדְּלָר יָחֵף שָׁאַל - אוּלַי פְּרוּטָה? וּלְצִדּוֹ נַחְתּוֹם עָיֵף בִּקֵּשׁ חֲצִי פְּרוּסָה חָשַׁבְתִּי יֵשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ בָּעַיִן הַטְּרוּטָה אִם נִתְבּוֹנֵן אֶל תּוֹךְ מִלְּגוֹ נָבִין אֶת הַתְּבוּסָה עֵת שְׁלַל בָּאֵי הַכִּכָּרוֹת חוֹרְצִים לְדוּ קִיּוּם וּמִסָּבִיב עַל הַגְּבָעוֹת..

מעבר לשאלה הפילוסופית הנצחית – האם יש אלוהים או לא – עליכם להודות שבהרבה מקרים, אלוהים הוא פתרון טוב ונוח למצוקות ודילמות…

ביום קיץ אחד הלך לו גיא בננו הבכור, אז ילד קטן וחמוד, לבדו וביוזמתו לחנות המתנות שבהוד השרון – מרחק גדול לילד קטן. בדמי הכיס שלו שחסך, קנה לנו זר פרחים מפלסטיק והביא לנו כמתנה ליום הנישואין.

כאשר האובך שוקע, אפשר לנשום יותר בקלות וגם הדברים נראים ברורים יותר - גם הטובים וגם הרעים. אני מסניף את הטובים, מסרב להכנע לרעים ואחרי הקינה על ארץ ישראל והמדינה השוכנת בה, אני עוטה על עצמי את מעיל רוח השטות שלי וכותב.

אַתְּ בִּקַּשְׁתְּ שֶׁאֶכְתֹּב מָה רָצִיתִי, מָתַי וְהִרְגַּשְׁתִּי לֹא טוֹב לְעַרְטֵל רִגְשׁוֹתַי לֹא הָיָה בָּהֶם פְּסוּל לֹא עַזּוּת מִבְּחִירָה לֹא צִפִּיתִי לִגְמוּל רַק חָשַׁשׁ מִבְּכִי רַע. אַךְ זוֹ אַתְּ שֶׁחָקַרְתְּ בְּנִבְכֵי שְׁעוֹתַי וּבִגְלַל שֶׁיָּקַרְתְּ אֲפָרְטֵן לְלֹא תְּנַאי..

הָפַכְתִּי לְאִישׁ שְׂבַע יָמִים וּתְלָאוֹת הַמַּחְשֵׁב לְאָחוֹר אֶת קִצּוֹ כָּלוּ עִתּוֹתַי בַּשָּׁנִים הָרָעוֹת אֲנִי חָשׁ כְּפָלִיט בְּאַרְצוֹ בּוֹסַסְתִּי רַגְלַי בֵּין בִּצּוֹת לִשְׁמָמָה וְאָהַבְתִּי כָּל רֶגַע לִחְיוֹת הִקְשַׁבְתִּי לַטֶּבַע בֵּין שִׁיר לִדְמָמָה..

אני כמעט ולא חולם בלילות ועוד פחות מזה אני זוכר עם בוקר. את רוב חלומותיי אני חולם במשך היום ובעיניים פקוחות.

אחת המשימות ההוריות היותר קשות היא גמילת הילד מהמוצץ המנחם שלו. בגבעת עדה מצאו פיתרון יצירתי.