ציפור מקננת בין יאוש לתקווה.

ציפור התקוות

הָפַכְתִּי לְאִישׁ שְׂבַע יָמִים וּתְלָאוֹת

הַמַּחְשֵׁב לְאָחוֹר אֶת קִצּוֹ

כָּלוּ עִתּוֹתַי בַּשָּׁנִים הָרָעוֹת

אֲנִי חָשׁ כְּפָלִיט בְּאַרְצוֹ

בּוֹסַסְתִּי רַגְלַי בֵּין בִּצּוֹת לִשְׁמָמָה

וְאָהַבְתִּי כָּל רֶגַע לִחְיוֹת

הִקְשַׁבְתִּי לַטֶּבַע בֵּין שִׁיר לִדְמָמָה

הִסְנַפְתִּי חַבְרוּתָא, בְּרִיּוֹת

לֹא נִשְׁאַר לִי דָּבָר

רַק שִׁבְרֵי זִכְרוֹנוֹת

וְתִקְווֹת שֶׁעוֹד טֶרֶם פִּרְקָן

חֲלוֹמוֹת זֶה מִכְּבָר

שֶׁל שָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת

וּדְמָעוֹת שֶׁל חִבָּה וּפֻרְקָן

זֶה הַיּוֹם הֶחָבוּל בֵּין אֶתְמוֹל לַיֵּאוּשׁ

וַאֲנִי לֹא מֵרִים הַיָּדַיִם

כִּי לַמְרוֹת וְעַל אַף, אֲנִי עַז וְנָחוּשׁ

לְהַיְשִׁיר לַמְּצִיאוּת בָּעֵינַיִם

וְלוֹמַר לָהּ בְּתֹם

אֵין דָּבָר, נִתְאוֹשֵׁשׁ

הַחַיִּים הֵם תִּקְוָה מִתְמַשֶּׁכֶת

הַחֲלוֹם לֹא יָתוֹם

וַאֲנִי לֹא חוֹשֵׁשׁ

לְהַתְמִיד בְּדַרְכִּי וְלָלֶכֶת

כִּי אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֵי שָׁם וּבִרְבוֹת,

וַאֲפִלּוּ אֲנִי שְׂבַע יָמִים וְזָקֵן,

אֶזְכֶּה שׁוּב לִפְגֹּשׁ אֶת צִפּוֹר הַתִּקְווֹת

וְלִרְאוֹת אֵיךְ בְּעֶלֶס בּוֹנָה הִיא עוֹד קֵן.

דודיק