לכל אלה שאינם חברים שלי בפייסבוק, שם סופר הסיפור לראשונה

מוּסָר וְהַשְׂכֵּל

ביום קיץ אחד הלך לו גיא בננו הבכור, אז ילד קטן וחמוד, לבדו וביוזמתו לחנות המתנות שבהוד השרון – מרחק גדול לילד קטן. בדמי הכיס שלו שחסך, קנה לנו זר פרחים מפלסטיק והביא לנו כמתנה ליום הנישואין. ואני, שלא השכלתי לכבוש את מחשבותיי ומילותיי ולאחר שהודיתי לו, התרתי את לשוני וסנטתי בו על בחירתו

"זר פרחים מפלסטיק?!"

אינני זוכר בדיוק את תגובתו, מן הסתם נעלב אבל לא בטוח שהוא זוכר את האירוע המביך שאני כל כך מצטער עליו ובוודאי שלא אשכח אותו כי הוא צרוב וחתום על לבי לדיראון.

הזר עדיין עומד במקומו בפינת חדר האוכל, הוא מנוקה מדי פעם ואני נלחם בחירוף נפש שלא ייזרק לעולם כדי שלא אשכח עד כמה טהורות הן מחשבותיו של ילד שרק רוצה לשמח את הוריו וכמה ערל יכול להיות לבו של אבא שלא ידע פשוט להוקיר ולנצור את לשונו.

ובמקום החיבוק שנגוז והשתיקה שלא הייתה, אני מקדיש לו באהבה את השיר על הילד הנפלא, פרחים מפלסטיק ו......

זר של אהבה

בַּפִּנָּה מֻנָּח לוֹ זֵר

פְּרָחִים שֶׁל פְּלַסְטִיק, דַּל, חִוֵּר

בַּאֲגַרְטָל מֻכֵּה אָבָק

בַּצַּד נָטוּשׁ אַךְ לֹא נִזְרַק

הוּא בִּשְׁבִילִי סִימָן וְאוֹת

גַּם אֶבֶן דֶּרֶךְ לַבָּאוֹת

לְאָב מַתְחִיל וּפְזִיז לָשׁוֹן

שֶׁל יֶלֶד טוֹב, אוֹהֵב, רִאשׁוֹן.

הוּא לְשַׂמֵּחַ רַק בִּקֵּשׁ

אֲנִי נוֹתַרְתִּי אָב טִפֵּשׁ

יָרִיתִי חֵץ שֶׁל אֲטִימוּת

בְּלֵב לִבָּהּ שֶׁל הַתְּמִימוּת

נוֹתְרָה צַלֶּקֶת , חֲתִימָה

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח כְּלִמָּה

שֶׁתְּכַוֵּן כְּמִגְדַּלּוֹר

אֶת אָזְלָתִי תּוֹצִיא לָאוֹר

שֶׁלֹּא חֲלִילָהּ שׁוּב אֶמְעַד

בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַזֵּר בַּצַּד.

אבאוהב דודיק