אהבה שאינה תלויה בדבר.

אני אוהב את הארץ שלי.

אני לא אוהב את המדינה שלי ולעתים אפילו מתבייש בה ובעיקר במנהיגיה, אבל אהבתי לארצי אינה תלויה בדבר. לפעמים קשה להפריד בין הארץ למדינה. האנשים הם אותם אנשים כמו גם הנופים והריחות שאותם אני אוהב, אבל הגבולות לא ברורים ולא תמיד חופפים ואולי גם לא העתיד.

לפני עשרות שנים בודדות חשבתי שאין הבדל ביניהן. המדינה התנחלה בגבולות הארץ, התאימה את עצמה וחלמה להיות טובה יותר ואהבתי את שתיהן כאחת. זה היה כמו לאהוב ילד או רעיה. לא תמיד הסכמתי עם הדעות או ההתנהגות ולפעמים אפילו כעסתי או התאכזבתי או נעלבתי, אבל אף פעם ולא חשוב מתי, לא אהבתי פחות.

אבל היום, המדינה שלי איבדה את דרכי ויהיו נסיבותיה צודקות ככל שיהיו - היא איננה צודקת את הצדק שלי.

היא לא שרה את שיריי

היא שכחה את "אחרי"

היא משחיתה את נכדי

היא לא יודעת מה זה די.

היא לא הגשימה חזונה

התקרנפות היא אות קלונה

היא מכבדת רק ממון

ואני בוכה, בוכה המון.

אבל בתוך ארצי היא יושבת

ועד כמה שזה נשמע מאכזב, 

למרות כל מה שהיא חושבת

אני אותה ואת ארצי לא עוזב.

דודיק