בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

החיים מזמנים לנו לפעמים מפגשים מוזרים עם הטבע. אחד מהם הוא מפגש שמתרחש אצלנו בסלון כל שנה באביב מזה כמה שנים.

חִפַּשְׂתִּי אֶת הָאוֹר חָשַׁבְתִּי מִנְהָרָה אוּלַי נָתִיב לַדְּרוֹר אוּלַי רַק מְעָרָה נַפְשִׁי מַרְהֶבֶת עֹז לָקַחַת עוֹד סִכּוּן כָּךְ, בִּקְלִפַּת אֱגוֹז, פּוֹסַחַת בַּתִּקּוּן לַחְזֹר אוֹ פֶּן לִשְׁאֹל..

לְנֶטַע בֵּית סֵפֶר לְגַל חֲטִיבָה עוֹד שָׁלָב, הַתְחָלָה, בְּמַסַּע הַחַיִּים נַבִּיעַ רֹב שֶׁפֶר בְּקוֹל וּכְתִיבָה שֶׁיִּהְיוּ נִפְלָאִים הַיָּמִים הַבָּאִים שֶׁיֵּקַל הַיַּלְקוּט וְתִרְבֶּה הַחָכְמָה שֶׁתִּגְמֹל הַדְּבֵקוּת..

חַיַּי עוֹבְרִים כָּךְ סְתָם בָּטֵל, אֲנִי הוֹלֵךְ לְשׁוּם מָקוֹם כִּי אֲנִי לֹא מֻכְרָח כָּל עוֹלָמִי בַּצַּד הָאָפֵל וַאֲנִי לֹא מְחַכֶּה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח. רוֹצִים תַּגִּידוּ הוּא עַצְלָן הָנִידוּ רֹאשׁ אִמְרוּ חֲבָל אַךְ הָאֱמֶת אֲנִי בַּטְלָן…

שָׁנָה שֶׁלֹּא נִרְצֶה לִזְכֹּר כָּזֹאת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ שָׁנָה שֶׁל כְּשָׁלִים לְאֵין סְפֹר וְאָבְדַן הַתִּקְוָה וְהַכּוֹחַ לִהְיוֹת רַק צוֹדְקִים נְחוּשִׁים, חֲזָקִים וְלַשִּׁיר "הֵן אֶפְשָׁר" עִם חָזוֹן לְמָחָר..

בטרם חג, נסעו בני הבכור ומשפחתו לארוחת ליל שבת ובדרך במהלך השיחה שביניהם אמר גיא לאיילת, נכדתנו הבכורה שמספיק עם הגחמות שלה והוסיף ושאל - "את יודעת בכלל מה זו גחמה?"

בעוד אני מעלה את השיר הקודם על אלה ברשת המשפחתית, עולה מיד גם התגובה של נכדי היקר, אספי: "למה עדין סבא לא כתב שיר עלי?!"

אֵין לִי לְאָן לִבְרֹחַ מִפְּנֵי עַצְמִי אֵין לִי סִבָּה לִבְרֹחַ וְגַם לֹא עִם מִי נִשְׁאַרְתִּי עִם הַמִּלִּים וְהַדַּף הַלָּבָן אִם אַתֶּם יְכוֹלִים אָז אֲנִי כַּמּוּבָן זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם..

אולי יהיו מי מכם שיראו בסיפור הבא מעין קיטור אבל אני כרגיל, מכחיש בכל תוקף. יש כאן לכל היותר השלמה מחורזת עם מציאות אומללה שנכפתה עלי ועקב הנסיבות של שלום בית ושלמות המשפחה

האגדה מספרת ששירה אמיתית יכולה לבוא רק מתוך מצוקה וסבל. איזה מזל שאני לא משורר, כך אני יכול להרשות לעצמי ולכתוב מתוך עונג צרוף את.

אַחֲרֵי הַכְּתִיבָה אֲנִי חָשׁ מְרֻקָּן הַרְגָּשַׁת נִנּוֹחוּת, הָעוֹלָם מְעֻדְכָּן הַמַּשָּׂא שֶׁהוּסַר חֲבִילָה שֶׁעוֹבֶרֶת אֲנִי לֹא מְיֻסָּר כִּי אֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת הֲגִיגִים וְחוֹלְפִים מַרְבִּיתָם מִתְפּוֹגֵג כְּעוּרִים אוֹ יָפִים…

בִּקַּשְׁתִּי לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתֵּךְ וְהָיָה לִי קָשֶׁה לַעֲלוֹת חֲזָרָה נִסִּיתִי הֶגֵּד מְלֻמָּד וְחוֹתֵךְ אֲבָל כִּשְׁלוֹנִי עָשָׂה לָךְ רַק רַע אַתְּ הֶחְמַצְתְּ לִי פָּנִים וַאֲנִי אֶת סוֹדֵךְ מִשְׁתַּדֵּל לְהַפְנִים כִּי אַתְּ לִי מֵעוֹדֵךְ בִּשְׁבִילִי אַתְּ תָּמִיד אֵם הַדֶּרֶךְ..

שָׁלוֹם לָךְ שָׁנָה מִזְּמַן לֹא נִדְבַּרְנוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת קִצְּךָ לְנַצֵּל זֹאת לֹא הַלְשָׁנָה וְלַמְרוֹת שֶׁנִּזְהַרְנוּ לִבִּי מְרַמֵּז לִי, עַכְשָׁו הִתְנַצֵּל אָז מָצָאתִי פִּנָּה בֵּין הָרֹאשׁ לַכְּלָיוֹת שֶׁהָיְתָה בְּעֵת רָצוֹן לְבֵית כְּנֶסֶת שָׁם אוּכַל בִּתְחִנָּה לְהַגִּיר הַסְּלִיחוֹת …

חג שמח ותשמעו סיפור. איילת, נכדתי הבכורה, החליטה לאתגר את המשפחה.

ילדים ובעיקר נכדים, לא מסתירים את רגשותייהם, לפעמים את עצמם. כמו אלה למשל שמאוד נעלבה מאמא על שנאסר עליה לשחק ב…

ערב יום כיפור תשע’ו. זוֹ הַשִּׂנְאָה שֶׁמְּעַוֶּרֶת זְחוּחָה וּשְׂכַלְתָּנִית שֶׁאֵין בָּהּ תֹּם וְלוּ כַּזֶּרֶת קְשׁוּחָה וְסוֹפָנִית הִיא מִתְנַשֵּׂאת לֹא מַקְשִׁיבָה וְאֵין בָּהּ רַחֲמִים גַּם לֹא מָקוֹם לְאַהֲבָה..

סיפור שסיפרה לי כלתי לירון על נכדתי, האתרוג המופלא, אורי. אני כרגיל חרזתי, הוספתי, עיגלתי וניכסתי אותו לעצמי.

העת השחור והעט הוורוד- הֶחְלַטְתִּי לִבְחֹר בָּעֵט הַשָּׁחֹר לְשִׁיר לֹא שָׁקֵט וְנוֹגֵעַ מִלִּים לוֹחֲשׁוֹת עַל סַף גּוֹעֲשׁוֹת כְּלַבַּת הַלֵּב הַמְּבַעְבֵּעַ וְהָעֵט מִתְיַסֵּר כִּי דְּבַר מָה כָּאן חָסֵר…