בשביל שנאהב

חג הפסח הוא חג משפחתי למדי. את זה אני חוזר ואומר גם לקראת סופו המימוני. ערב החג השני הוא הזמן המתאים להזכיר לכל אחד עשר הנכדיא ושמונת הוריהם, שהם לא יותר מאשר חוליות בשושלת ושהרי כבר אמרו חז"לינו כי "אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ"

ועם כל הכבוד ליכולת הרביה הממוצעת שלהם, צריך היה גם לבנות את המערכת מן היסוד. ומי ילד, חיתל, האכיל, הלביש, ניסה לחנך, היטה אוזן קשבת והבליג, אם לא - הסבתיא!

אותו זוג אנשים מוזר, שנפגשו במקרה על שביל הזהב, התאהבו ורצו גם קצת יותר. מהם, קבלו באהבה רבה את הדואט הקשה אך האופטימי הבא:

בשביל שנאהב

דַּרְכֵּנוּ הִתְחִילָה

בִּשְׁבִיל הַזָּהָב

לֹא רַבְנוּ חָלִילָה

בִּשְׁבִיל שֶׁנֹּאהַב

צָעַדְנוּ בְּיַחַד

יָמִים כְּלֵילוֹת

בּוֹטְחִים בְּלֹא פָּחַד

בְּחֶסֶד כְּלוּלוֹת

יָדַעְנוּ גַּם צַעַר

וְאֹשֶׁר וּצְחוֹק

וְגַם בְּעֵת סַעַר

הִגַּעְנוּ רָחוֹק

עוֹד טֶרֶם מִצִּינוּ

גַּם אִם עֲיֵפוּת

לְמַה שֶּׁרָצִינוּ

נִתְּנָה עֲדִיפוּת

אָז לָמָּה כָּעַסְתְּ שֶׁשָּׁתַקְתִּי

טָעַנְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא מֵשִׁיב

לֹא עָנִיתִי - פָּשׁוּט הִתְאַפַּקְתִּי

לְפָחוֹת אֲנִי גֶּבֶר מַקְשִׁיב

הָיִיתִי נִמְהֶרֶת

עַל שְׁבִיל הַזָּהָב

תָּמִיד מְוַתֶּרֶת

בִּשְׁבִיל שֶׁנֶּאֱהָב

עוֹדֶנּוּ בְּיַחַד

יָמִים כְּלֵילוֹת

בְּחִיל וּקְצָת פַּחַד

בּוֹדְקִים גַּם גְּבוּלוֹת

יָדַעְנוּ גַּם קֶסֶם

וְעֹנֶג פִּיּוּס

נָגַעְנוּ בַּחֶסֶם -

הֵגַבְתָּ כָּעוּס

אוּלַי כְּבָר מִצִּינוּ

וְזֹאת עֲיֵפוּת

לַמְרוֹת שֶׁרָצִינוּ

קִרְבָה, שֻׁתָּפוּת

אָז לָמָּה כָּעַסְתָּ, הֵטַחְתָּ,

אָמַרְתָּ - אַתְּ לֹא מְבִינָה

בִּזְכוּת הַשְּׁתִיקָה כָּךְ הָפַכְתָּ

אוֹתִי לְמָשָׁל וּשְׁנִינָה

אָמַרְנוּ כְּבָר שְׁנֵינוּ

""אַתָּה"" וְ""אֲנִי""

הַדְּיוֹ שֶׁל חַיֵּינוּ

הָפַךְ תּוֹבְעָנִי

נָדַרְנוּ עַל פֶּתֶק

כָּתַבְנוּ חוֹזֶה

יָדַעְנוּ גַּם נֶתֶק

וְגַם זֶה אֶת זֶה

עִם צַעַר וְאֹשֶׁר

וְדֶמַע וּצְחוֹק

וִתַּרְנוּ בְּיֹשֶׁר

רָצִינוּ רָחוֹק

נַמְשִׁיךְ עוֹד לָלֶכֶת

בִּשְׁבִיל הַזָּהָב

פְּשָׁרָה מְבֹרֶכֶת

בִּשְׁבִיל שֶׁנֹּאהַב

סבאוהב דודיק