הגיגים שאחרי הטקסים

הזיכרון הולך בדרך כלל עם העבר אבל העבר לא הולך לשום מקום, רק העתיד. את זה חובה לזכור.

איילת נכדתי הבכורה, סיימה ביקור בפולין במסגרת משלחת של הצופים. סבתא רבה שלה, נחמה, הייתה ניצולת שואה, כמעט שריד יחידי למשפחתה הענפה מוורשה.

הריונו ארוך ומיוסר אך לידתו מהירה ומזככת ואם אדרש אי פעם להסבירו, עלול אני להצטער על פרסומו. שִׁיר לֹא פָּשׁוּט יֵשׁ לִי חֲלוֹם וְגַם גַּעְגּוּעַ - הוֹלְמִים בֶּחָזֶה זֶה לֹא מֵהַיּוֹם יוֹתֵר מִשָּׁבוּעַ שִׁגָּיוֹן שֶׁכָּזֶה לֹא חִבּוּק שֶׁאוֹהֵב לֹא חִבָּה מֵהַלֵּב לֹא תְּמִיכָה וְעִידוּד שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד רַק מְעַט תְּשׂוּמַת לֵב קְצָת פְּתִיחוּת, הֲבָנָה נִסָּיוֹן לְשַׁלֵּב בֵּין אֱמֶת לַבִּינָה נְכוֹנוּת לְקַבֵּל בְּלִי תָּמִיד לְהָשִׁיב וּבְכָל עֵת לְסַרְבֵּל - פָּשׁוּט לְהַקְשִׁיב.