בין "תפוז" ל "ממואר" - מסע כתיבה שלא פסק

בעוד כמה ימים, יעלה האתר החדש שלי לאוויר. בין דפיו שוכן הבלוג שביקשתי לקומם, המשך לבלוג שהיה לי ב"תפוז". שם כתבתי מ - 2009 ועד שניסגר ב – 2020. 398 הרשומות שכתבתי בבלוג הז"ל, שוחזרו ונכנסו בדף נפרד לאתר החדש. פייסבוק לא הומצא עדיין וכך כל מה שרציתי להביא לידיעת הציבור הוקלד ופורסם בבלוג ללא תמונות וסירטונים בשל מגבלות הפורמט.

אני כותב כמעט כל יום. שולחן הכתיבה שלי נראה כמו שדה קרב של פתקאות וטיוטות. לא מנקד, לא מדפיס ולא בטוח שלא כתבתי את זה כבר קודם. הגיגים ושירים שרובם מילים של כעס, דיכאון לא קליני ותסכול ממה שקורה לנו היום בארצנו היקרה. מדי פעם מנסה לעדן ומתחנף לעתיד שמנהיגנו לא מפסיקים להתעלל בו, אבל לא תמיד בהצלחה. ובכל זאת, מה עם הבלוג החדש שקראתי לו "הממואר"? הרי אי אפשר להעלותו לאוויר כשהוא ריק ונטול מילים.

לפתע בא לי רעיון, לשם שינוי לא זדוני ולא מתנשא. משהו שמחבר היטב בין "תפוז" ל"ממואר". אכתוב על אישה אחת שאני מאוד אוהב אבל לא פגשתי מעודי. היא הייתה אחת מהעוקבים הבודדים שהיו לי ואף השראה לכמה משיריי במילותיה הנפלאות. חלקם אף הולחנו כמו "סודות" ו"מסך ומסכה".

לימים, בשל מיעוט העוקבים והתגובות למה שכתבתי בבלוג, החלטתי להרים ידיים ועט ולפרוש. כך כתבתי ברשומה שאמורה הייתה להיות האחרונה. נומי 99 – זה היה הכינוי של מי שהסתבר לי אחר כך ששמה נעמי גונן – כתבה לי בתגובה : יש לך את זה, אל תפרוש!

שמעתי בקולה ולא הפסקתי ולא מעט בזכותה, המשכתי להעלות את שיריי והגיגיי וגם להתענג על השירים שכתבה נעמי ושחלקם המשיכו להיות לי להשראה.

נעמי כותבת בפייסבוק כל שבוע שיר קצר לשבת. כך כתבה בשבוע שעבר :

"המילים האלמותיות

"לעולם לא עוד"

שגדלנו לאורן

כהבטחה

נמצאות כבר זמן רב מדי

במנהרות החשיכה".

ואני כרגיל הרשתי לעצמי גם הפעם להתפרע:

23/8/25

לא עוד

לְעוֹלָם לֹא עוֹד

הִבְטִיחָה לִי אִמָּא

וְאָסְפָה אוֹתִי אֶל חֵיקָהּ הַחַם

לְעוֹלָם לֹא עוֹד

הִצְטַנַּפְתִּי בָּהּ פְּנִימָה

כְּדַרְכָּם שֶׁל הַטַּף בְּבוֹאָם לָעוֹלָם

אֲבָל הַמְּצִיאוּת הִתְקַשְּׁתָה לְקַיֵּם

וְסָנְטָה בַּמִּלִּים כְּמוֹ חוֹזֵר וְחָלִילָה

בִּמְצִיאוּת לֹא זָרָה וּנְחוּשָׁה לְאַיֵּם

שֶׁשּׁוּב בָּזָה לַמֶּסֶר שֶׁל "הָבָה נָגִילָה".

לְעוֹלָם לֹא עוֹד

הִבְטִיחַ לִי אַבָּא

עוֹד בְּטֶרֶם הֵסִיר אֶת מַדָּיו וְנִשְּׁקוֹלְ

עוֹלָם לֹא עוֹד

הוּא אָמַר, וּלְהַבָּא

נִחְיֶה כָּאן בְּיַחַד, כָּל אֶחָד בְּדַרְכּוֹ

אֲבָל הַמְּצִיאוּת שׁוּב חָרְצָה לָשׁוֹן

וְהָפְכָה מִלּוֹתָיו לְמָשָׁל וּשְׁנִינָה

קְצָת נֶחְפַּזְתָּ, רָמְזָה, לִהְיוֹת כְּנַחְשׁוֹן

בְּאוֹתָהּ מְצִיאוּת שֶׁעוֹד לֹא מוּכָנָה.

לְעוֹלָם לֹא עוֹד

זָעֲקוּ כָּךְ בְּלִי פַּחַד

צִיּוֹנוּת ותש"ח וְחָזוֹן שֶׁהוּעַם

לְעוֹלָם לֹא עוֹד

שׁוּב נַחְלֹם כָּאן בְּיַחַד

וְיָקוּם יְשֻׁרוּן וְיִבְעַט כִּי הוּא עַם.

וְאוּלַי נוּמָתִי יַחְזְרוּ בִּמְהֵרָה

וְיַדְלִיקוּ הָאוֹר בִּקְצֵה מִנְהָרָה.

דודיק

תודה לך נעמי גונן ואולי כבר הגיע הזמן שניפגש?!