הציפורים של אורי חופי אחי ומילותיי, עפות יחדיו כדי למצוא

מקום בלב

צִפּוֹרֵי הַשֵּׁנָה

אֵינָן מִתְעַיְּפוֹת

בְּפִנּוֹת הַשָּׁנָה

נוֹדְדוֹת וְעָפוֹת

וּמָה הֵן מְבַקְּשׁוֹת

כִּוּוּן לִמְצֹא וְרוּחַ

אוֹ בְּשָׁעוֹת קָשׁוֹת

עָנָן קָטָן לָנוּחַ

אוּלַי גַּן עֵדֶן מְחַפְּשׂוֹת

מִנְחָת יַצִּיב כָּשִׁיר

לְהֵרָגַע בּוֹ מְנַסּוֹת

עִם צִיּוּצִים שֶׁל שִׁיר

עַל חֲלוֹמוֹת וַאֲהָבוֹת

אוֹ רְכִילוּת כָּךְ סְתָם

עַל צִפִּיּוֹת וְאַכְזָבוֹת

כִּי לֹא הַכֹּל מֻשְׁלָם

מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מִלְחָמוֹת

וְלֹא שִׂנְאַת חִנָּם

שֶׁצִּפּוֹרֵי הַגְּחָמוֹת

חוֹשְׁבוֹת שֶׁהוּא אֵי שָׁם

אַךְ גַּן הָעֵדֶן הַנֶּחְשָׁק

יוֹדֵעַ כָּל אוֹהֵב

הוּא לֹא אֲתָר שֶׁמְּרֻחָק

הוּא רַק מָקוֹם בַּלֵּב.

דודיק