יום שני, 30 במרץ 2009
פסח ראשון ובכלל
חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, הפך בשנים האחרונות לערך שהוא מעבר למסורת היהודית, שבה המשפחה מתכנסת סביב שולחן עמוס אביזרים ותקרובת, קוראת טקסטים שאת רובם איש מבין המסובין אינו מבין ושרה שירים של פעם בשנה.
"הישראליות הבועטת" הפכה את ליל הסדר למבחן משפחתי.
מעבר להנהלת חשבונות של מי מארח את מי ומה כל אחד מביא ולמה, שלעיתים הופך גם למשחק זיכרון, נשאלת הקושיה החמישית. בשביל מה בכלל צריך את זה. זו לא רק שאלה של טרחה מיותרת, שהרי המוח היהודי היצירתי מצא לזה פתרונות נפלאים כמו ארוחות מוכנות, בית מלון, בתי תמחוי ועוד. זאת שאלה של זהות או מהות משפחתית . הערב הזה מדגיש ומציף את כל "האסונות" הקטנים והגדולים של חיי משפחה.
(או כמו שאומרים במרוקאית: "למה-מי מת")
בעידן שבו רוב בני הזוג הצעירים שלא מסתדרים, המאמץ העיקרי שהם מוכנים לעשות זה ללכת לרבנות, אין פלא, שבמקרה של ליל הסדר, הפתרון לשאלה הנ"ל הוא - בריחה. חג הפסח הפך להיות חגם של המתחמקים. לא חלילה לעשות מאמץ בעניין קרוב הלבבות או בהדברות או התפשרות או סליחה ומחילה לא עלינו. ( זה שמור ליום כיפור )
גם כאן המגוון הוא רחב אבל לא נעסוק בו. אנחנו, למרות שלא ברור מה מצאנו באפיקומן, (אולי - מצה נו ), מוכנים להודות שכיף לנו לחפש כל שנה מחדש וזה לא מעט בזכות זוגתי היקרה, שתמיד יש לה הסבר לכל דבר וגם בזכות אמא שלי שבגלגול הקודם שלה היתה טייח. אצלנו הגודל לא קובע, רק המספר.נו, מה אפשר כבר לצפות ממי שארוחות ליל שבת אצלו זה 19 נפשות כולל סבתא רבא.
כשהיתה נכדתנו הבכורה בת כחצי שנה, ערכנו סדר סבאות ראשון.
כך כתבתי לאורחת הכבוד:
בסדר פסח
פֶּסַח הוּא חַג
וְחַג הוּא שִׂמְחָה
אָז מַדּוּעַ מִלְחֵי
נוֹשֶׁרֶת דִּמְעָה
בְּמִפְגָּשׁ מִשְׁפַּחְתִּי
חֲגִיגִי בְּיוֹתֵר
הַדַּכְפִּין מִתְכַּנְּסִים
וְיוֹדְעִים מִי חָסֵר
תָּמִיד יֵשׁ סִבָּה
לְכָזֹאת הֵעָדְרוּת
לִפְעָמִים הִיא טוֹבָה
לְעִתִּים מְצִיאוּת.
מִסְתַּכְּלִים לְאָחוֹר
לַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
לֹא קָשֶׁה כְּלָל לִזְכֹּר
אֶת כָּל מִי שֶׁהָיָה
גַּם לְתָם שֶׁהִקְשָׁה
זֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ
אֵלִיָּהוּ לֹא בָּא
אַךְ יָבוֹא גַּעֲגוּעַ
שֶׁיָּבוֹא, אַדְּרַבָּא,
וְיִפְסַח הַגִּבּוֹר
וְיֹאכ ַל הַשּׁוּנְרַ
לֹא חָמֵץ, רַק מָרוֹר
כִּי אֶצְלֵנוּ עַכְשָׁו
לֵיל הַסֵּדֶר, פָּשׁוּט,
הוּא מִפְגָּשׁ מְאֻשָּׁר
בְּסִימַן סַבָּאוּת
מִתְרַגֵּשׁ גַּם אֲנִי
כְּשֶׁנִּפְתַּחַת הַדֶּלֶת
וּבִמְקוֹם הַתִּשְׁבִּי
נִכְנֶסֶת אַיֶּלֶת
הוֹפָעַת בְּכוֹרָה
לְאַרְבַּע הַכּוֹסוֹת
וְלִשְׁאֹל מוּכָנָה
כְּבָר כַּמָּה קֻשְׁיוֹת
גַּם סָבְתָא, אָכֵן,
מִתְרַגֶּשֶׁת, כֻּלָּהּ,
וְהַשֵּׁבֶט, מִסְכֵּן,
יְחַכֶּה בִּמְחִילָה
עַד נִקְרָא אֶת הַכֹּל
גַּם נָשִׁיר קְצָת שִׁירִים
עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּזְלֹל
אֶת תְּכוּלַת הַסִּירִים
נְחַבֵּק אֶת כֻּלָּם
לְסִיּוּם הַמִּשְׁתֶּה
וְנֶאֱהַב לְעוֹלָם
רַק אֶת מִי שֶׁיִּרְצֶה
וּשְׁתֵּי סבתיא
מִסְתַּכְּלוֹת מֵהַצַּד
אֵיךְ כֻּלָּם כּוֹכְבַיָּא
וְאָשְׁרֵנוּ אֶחָד
כִּי הַחַג הוּא שִׂמְחָה
גַּם אִם עֶצֶב פּוֹלֵשׁ
וְנִמְחָה הַדִּמְעָה
רַק בִּזְכוּת מִי שֶׁיֵּשׁ.
סבאוהב דודיק
תגיות
פוסטים נוספים
הרהורים בכפורים.
כתבתי לדעת אֲנִי כּוֹתֵב אֶת עַצְמִי לָדַעַת מְנַסֶּה בְּמִלִּים קְצָת לָגַעַת לְהָבִין כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְבַקֵּר כְּשֶׁמֻּתָּר כְּשֶׁצָּרִיךְ לְלַטֵּף לַחֲלוֹם, לְעוֹפֵף בֵּין הָרֹאשׁ וְהַלֵּב, מֶחֱוָה שֶׁל נִקּוּי בְּלִי לִהְיוֹת סְתָם עַקְשָׁן כְּשֶׁאֵין כְּבָר סִכּוּי לְהוֹצִיא חִבּוּטִים לְשַׁחְרֵר כְּעָסִים לְחָצִים לְהַרְפּוֹת לֶאֱהֹב בְּלִי לִכְפּוֹת הַמִּלִּים בְּדַרְכָּן מַצִּיבוֹת שְׁאֵלוֹת לְעִתִּים מְאִירוֹת גַּם פִּנּוֹת אֲפֵלוֹת מְכַוְּנוֹת, מְסִיטוֹת אוֹ חָלִילָה חוֹבְטוֹת מְלַטְּפוֹת לַעֲרֹג מְסִיתוֹת לַהֲרֹג בְּאָרְחוֹת הַחַיִּים יֵשׁ מַסְּעֵי הִתְמַכְּרוּת שֶׁהוֹפְכִים לִפְעָמִים גַּם קִרְבָה לְזָרוּת לְטִשְׁטוּשׁ הַגְּבוּלוֹת לְאָבְדַן מַעֲלוֹת לְדִבּוּר מְיֻתָּר לָאֱמֶת שֶׁתֻּסְתַּר אַךְ אֲנִי מְנַצֵּל אֶת מִקְסַם הַמִּלָּה מְנַסֶּה לְמַתֵּן אֶת הַקְּרִיז בַּגְּמִילָה לְעַדֵּן, לְרַכֵּךְ מַכְאוֹבִים לְשַׁכֵּךְ לְחַבֵּק עוֹד וָעוֹד שֶׁיֵּצֵא שִׁיר וָרֹד כָּתַבְתִּי אֶת עַצְמִי לָדַעַת נִסִּיתִי לָגַעַת. דודיק ".