לפני כשנה איבדתי חבר ונפש תאומה

שערות לבנון

הדרך לגדר הטובה הייתה שותקת ומלאת מחשבות.

את שביקשתי לדעת, דליתי ממנו במשורה עוד בטרם צאת.

מחשבות הדרך, התגנבו ובאו לאיטן דוחקות את שגרת הנסיעה. לא היה עם מי לחלוק אותן, בטח לא עם החייל שיישב לצדי. לו מן הסתם היו חששות משלו.

חלפנו על פני קריית שמונה.

לפתע היכה בי סיפור העקדה וצמרר את שדרתי, להרף איבדתי את רוחי.

רציתי לעצור אבל התביישתי, הרי זה הוא שנכנס לסוג'וד וריחן אז מי אני שאחזור על עקבותיי?

עוד כמה דקות של דרך ומרחוק כמו מתוך השיחים שעל התל שממול, שמעתי את שאגת האריה שהחרישה את מחשבותיי הנלוזות.

אלוהים, כרגיל שותק ואני המשכתי להתפלמס עם טרומפלדור עד מטולה.

הגענו לגדר. עצרתי את הרכב רחוק מנקודת האיסוף כדי שהחברים מהצוות לא יראו שהסכים, ברגע של חולשה, שאקח אותו לדודה מרי ועוד בתירוץ ששנינו ידענו גם מבלי ששוחחנו על זה שהוא מופרך לחלוטין.

זה נכון שקבעתי להיפגש במקרה באותו היום עם רפיק בירכא וזה נכון גם שירכא נמצאת בגליל. אומנם לא בדיוק באותו גליל שאליו נסענו, אבל למי זה באמת אכפת רגע לפני שהחייל שלי נכנס ללבנון.

ביי אבא, תודה, הוא הפטיר לעברי וחמק בזריזות עם הצ'ימידן שהוציא מהבגז' אל החברים שכבר הגיעו בהסעה.

שלחתי מבט אחרון של תחינה אל עבר פטמה ויצאתי מהמתחם.

בכיתי כמעט כל הדרך לרפיק. משהגעתי, סיפרתי לו על מחשבותיי והוא בנועם הליכותיו ורוגע מחשבותיו הדרוזיות אמר לי שאלוהים לוקח את מי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ולי, עם כל הכבוד, אין שום השפעה עליו. חוץ מזה לא נראה לו שיש מישהו שמחכה בדיוק עכשיו לקבל את נשמתו של עמית כדי להמשיך ולהתגלגל.

עברו עוד כמה חודשים והילד יצא בפעם האחרונה מלבנון עם אותו חיוך ביישני אבל עם פחות חברים וקצת יותר בוגר. ואני, אני הפסקתי להתפלל לאלוהיי המכוניות ולבקש ממנו שלא יעצרו חלילה ליד הבית שלנו שבקצה המושב ורפיק כרגיל צדק.

חלפו שנים ומחשבות ואני את מעט שערות לבנון שעוד נותרו לי, צובע מאז בנכדים וממשיך בשגרת הנחת שלי.

ורק אל רפיק אני כבר לא נוסע יותר אלא רק מתגעגע כי אותו, אלוהים כן לקח והרבה לפני הזמן הסביר.

רבות למדתי מרפיק ולכן גם הפעם אני לא אתווכח עם אלוהים, למרות שאני לא מסכים אתו לחלוטין.

דודיק