יום שלישי, 18 באוגוסט 2009
שיר לשבת
לא רק אנחנו, סבתא ואני, חיכינו בדריכות להולדת נכדנו השני. גם אחותו, נכדתנו הבכורה איילת, חיכתה בסבלנות.
הכל כבר מ וכן וכנראה שגם היא.
טובים השניים
הוא צריך כבר לצאת
התינוק שבפנים
עוד מעט נפגש
זה עניין של ימים
כך נוכל זה לזו
בקולות משונים
לספר סיפורים
בשפת סימנים
ואני אז אפתח
כמו בכל אגדה
בסיפור שנגמר
על ילדה יחידה
היא מרכז העולם
והכל לה מובטח
עד נגוז החלום
כשמופיע עוד אח
ואתה, מה תאמר?
או תרמוז לפחות?
שזו לא אשמתך
שלך יש אחות
אז במקום להלין
על אובדן הבטחות
נסתכל לעתיד
נאחד הכוחות
נסתערה יחדיו
באחוות ילדים
על אויב משותף
שקוראים לו הורים
וכמעט ששכחתי:
איילת הוא שמי
ואתה, בינתיים,
תהיה סתם אחי
סבאוהב דודיק
תגיות
פוסטים נוספים
פסנתר מעופ ף
הבית, או כפי שנוהגים לעיתים לכנותו "הקן המשפחתי" , משמש בנאמנות כאכסניה לדייריו הקבועים – סבא וסבתא וגם מאיר פנים לאורחים המתקבצים ובאים בשעריו מדי פעם. לפעמים, לאחר שכל ה"ארעיים" עפים לקן הפרטי שלהם, אנחנו - סבתא חנה ואני, יושבים מותשים, נאנחים אנחת רווחה ספוגת נחת ומתבוננים בחורבן שהותירו אחריהם הוונדלים.
