שבת, 7 במאי 2011
דו שיח של חרשים
גם החגים הכי חגיגיים, מסתיימים.
השבט אמר את דברו וחזר אל מחוזות חייו. כל משפחה אל האוהל שלה.
ואנחנו, זוג סבתאים מדופלם ותשוש, מלקקים את פצעי הנחת שלנו בהנאה מרובה, תוך שאנחנו זוכרים את הבדיחה: "למה הכלב מלקק לעצמו את הביצים - כי הוא יכול."
רק לשם האיזון והשפיות, בחרתי הפעם להביא בפניכם דואט, שנכתב כמובן על מישהו אחר, קצת פחות אופטימי ומרחף. לא חייבים להזדהות או למצא חלילה קווי דמיון. אפשר להשאר עם החיוך המרוח מאוזן לאוזן ולהגיד שזה שאריות מהנחת של החגים.
דו שיח של חרשים
אַטֶּה, אֶכְרֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶזְקֹף
אָזְנַי כַּאֲפַרְכֶּסֶת
אַךְ אֶצְבָּעִי כְּלָל לֹא אַנְקוֹף
וְהִיא תָּמִיד כּוֹעֶסֶת
שָׁאַלְתִּי אֶת בָּבַת עֵינִי
וּמַה לָךְ יוֹתֵר חֲשׁוּב
הַנְּקִיפוּת שֶׁל מַצְפּוּנִי
אוֹ שֶׁאֶהְיֶה קַשּׁוּב
אָז אַל תִּקְּחִי אֶת זֶה קָשֶׁה
גַּם לֹא עַד קְצֵה כְּאֵב
תִּקְּחִי תַ'זְמַן, אֲנִי מַרְשֶׁה
רַק אַל תִּקְּחִי לַלֵּב.
נְדִיבוּתְךָ אֲהוּב לִבִּי
לֹא רֶגֶשׁ הִיא לֹא דַּעַת
אִם רַק תָּבִין מַה בְּקִרְבִּי
אֲנִי מִיָּד נִרְגַּעַת
מַה טַּעַם זֶה בְּהַשְׁוָאַת
הַצֹּרֶךְ לַחוֹשֶׁקֶת
הַנִּשּׂוּאִין הֵם הַכְלָאַת
חָכָם עִם הַצּוֹדֶקֶת
עַד אָן תִּקַּח אֶת זֶה רָשָׁע
תָּמִיד עַד קְצֵה כְּאֵב?
תִּקַּח תַ'זְמַן, אֲנִי מַרְשָׁה
וְגַם רָצוּי לַלֵּב.
נָפְלוּ פָּנַיִךְ, לֹא נוֹרָא
עָלַי נָפְלוּ שָׁמַיִם
חַיֵּינוּ - סְדוֹם וַאֲמוֹרָה
וְאַתְּ, טוֹחֶנֶת מַיִם.
צָדַקְתָּ, כָּךְ לְשֵׁם שִׁנּוּי
אֲנִי כָּל כָּךְ נִפְעֶמֶת
אָז בּוֹא נַפְסִיק אֶת הָעִנּוּי
וְנִפָּרֵד עַל אֱמֶת.
כָּךְ לֹא נִקַּח אֶת זֶה קָשֶׁה
גַּם לֹא לִקְצֵה כְּאֵב
נִק ַּח תַ'זְמַן וְנַחֲשֶה
וְלֹא נִקַּח לַלֵּב
אָכֵן אֶפְשָׁר לְהִדָּבֵר
וְזֶה תָּמִיד מַרְשִׁים
גַּם אִם בַּסּוֹף - כָּךְ מִתְחַוֵּר
זֶה שִׂיחַ שֶׁל חֵרְשִׁים.
סבאוהב דודיק
תגיות



