זהירות - תפוח מראש השנה

עם ישראל מקפל את דיגלי היגון ומכניסם לארון, עד לאבל הלאומי הבא. זו דרכו של עולם. כל אחד מאתנו, מוצא מזור למכאוביו הלאומיים, בחדוה הפרטית שלו.

מסתבר שלכאב ולאובדן, אנחנו מתחברים בקלות יחסית. הרבה יותר קשה להתחבר לשמחה של מישהו אחר.

פילוסופים רבים כבר נתנו את דעתם בנושא ואני, עם-הארץ, חושב שמילת המפתח היא - הקנאה. זו תכונה אנושית בעלת עוצמה אדירה ויכולות, בדרך כלל שליליות, מהמעלה הראשונה. כשיש כאב ואבל וסבל, אין סיבה לקנא, אלא אם אתה מזוכיסט, ואז אפשר להתחבר ולהזדהות בקלות. להצמד לטלביזיה, לקרא כפייתית כל מילה בעיתון, לכתוב על זה ואפילו להניח נרות נשמה.

אבל השמחה- למה הוא ולא אני? למה לו ולא לי? קיפוח, תסכול, כעס, בקיצור -קנאה.

אני יודע שצריך להזהר מהכללות וזה לא יותר מניתוח פשטני ובלתי מחייב. שהרי כבר אמרתי על עצמי: עם -הארץ ובהחלט לא יוצא מן הכלל.

אז הלכתי אצל הנחת הסבאית שלי - הנכדים.

הפעם זאת אורי. שנתיים וחודשיים, סקרנות אין סופית ודיבור בלתי פוסק.

שתי "חוכמות" שלה וסבא מתמוגג.

זהירות בדרכים

ילדה קטנה

עוד לא שלש

שיער קצר

אך איזה ראש

יודעת אורי

שצריכים

להיזהר גם

בדרכים.

הכי חשוב

ויש לדרוש

לשמור היטב

על זה הראש

עיניים בו

יפהפיות

ופה מפיק

מרגליות.

נסענו יחד

לאכול

להשתיקה

אין איש יכול

היא מדברת

ערנית

פתאום רואה

בצד מונית

היא לא שוכחת

זהירות

מיד שולפת

במהירות

וכך אומרת

הנכדה

הנה זה אוטו

עם קסדה.

תפוח מראש השנה

הרוח נושבת

הסתיו מתקרב

ואורי חושבת

דברים מהלב

בחג שבפתח,

שמחה של ממש

נאכל גם לבטח

תפוח בדבש.

שירים היא לומדת

וגם דיקלומים

על חג ומולדת

דברי הימים

ואמא לירון

כבר רוצה להדגים

איך ילדה כישרון

מוכנה לחגים

כך בלי להסס

ובלי מנגינה

תספר על פרדס

ועל פרי העונה

שנופל מראש עץ

וצריך טוב לדאוג

שהוא לא יתפוצץ

כי אולי הוא אתרוג.

אך הסירו רעי

דאגה או חשש

התפוח ודאי

הוא תפוח בדבש

אצל אורי יפוח

דקלום עם שנינה

ונופל התפוח

מראש השנה.

סבאוהב דודיק