יום שלישי, 30 ביוני 2009
שיר לנומי
בדרך כלל, חמרי הגלם לשירים שלי הם הנכדים המשפחה ומה שביניהם. לעיתים אני גונב את הטבע ומשחיל את נפלאותיו כחרוזים על חוטי דמיוני הפרוע. לפעמים אני פוגש הגיג זר, שיצא ממוחו של מישהו אחר, שמניע את גלגלי כתיבתי ולא תמיד אני זוכר את המקור. הפעם, בעקבות טראומת הרשומה הגנובה שעוברת הבלוגרית המעורכת והאנונימית המכנה את עצמה: נומי 99 החלטתי לעשות מעשה. אינני מכיר את נומי אבל אני נהנה לפשפש בהגיגיה וגם להשאיר בם סימנים מפעם לפעם.
לפני כמה ימים מצאתי כמה משפטים שכתבתי מזמן והשלמתי אותם לשיר. נדמה היה לי שאת הרעיון קראתי בבלוג של נומי. גילגלתי אותו לאחור ואכן מצאתי והרי הוא לפניכם מילה במילה ובצבעים המקוריים:
כאשר השעה הקצרה
בערה
טורקיז וכתום,
וסוף היום
הדליק את הים והחול,
ידעו שניסים
אינם זקוקים למכחול.
חז"לינו אמרו: "כל המביא דברים בשם אומרם, כאילו הביא גאולה לעולם" ואני מבקש להוסיף בצינעה כי מי שהביא דברי אחרים שלא בשם אומרם, הביא גועל לעולם.
ואת מה שכתבתי אני מקדיש באהבה לנומי 99
היום כבר ויתר
ובטרם עוד ליל
יורדים אל הים
זוגות לטייל
לחוש את הטעם
לספוג הריחות
בין פסלי הכורכר
שעיצבו הרוחות
להושיט את היד
למרחק הליכה
ללטף חבצלת
בשיא הפריחה
לראות איך השמש
נושקת לים
מדלקת האופק
כתום אדמדם
לצעוד יחפים
בין יבש לבין לח
ולחשוב שהכל
רק שלי ושלך
כשהים מלטף
את החול בגליו
גוהר על החוף
ונסוג מאליו
זה נפלא זה מדהים
איך הטבע יכול
לצייר ריגושים
לא זקוק למכחול
רק לקצת תשומת לב
ותנאים של חיבה
בין היום שויתר
ולערב שבא.
סבאוהב דודיק
מילים: דודיק הלפרין
לחן והפקה: גיא וינגרטן
ביצוע: כפיר לוי
תגיות