אופטימיות זעירה זהירה

מחדל הכבאות בישראל צבע את הכרמל בשחור ואפור.

כתמים של חרפה, בהר שהיה "ירוק כל עונות השנה". השרפה הגדולה הותירה אחריה משטחים של אפר, שנעוצים בהם גדמי עצים חרוכים. גבעות חשופות, ששבילים של עצבות חוצים אותן כמו מכריזים באלם מוחלט: "פעם היה כאן כיף לטייל".

ריחות היער השרוף נותנים תחושה של פיקניק עם מנגל בתוך מאפרת ענק, שבדלי אורן מעוכים בה מכל עבר.

הגשם הראשון אחרי, מקהה מעט את הצבעים והריחות. ישנם כבר סימנים ראשונים לכך שהטבע עושה את מה שלא עשו האנשים – את שלו.

נקודות זעירות של חיים בצבע, פורצות מתריסות מתוך הרמץ הרב. שביבים של תקווה זעירה וזהירה לעתיד ירוק יותר.

את הורוד אני משאיר כבר לרקפות

בכל זאת נאהב

הַחֹשֶׁךְ בַּלַּיְלָה

מֵאִיר אֶת הַפַּחַד

בְּשֶׁפַע גְּוָנִים

אַהֲבָה שֶׁלֹּא דַּי לָהּ

וּשְׁנֵינוּ בְּיַחַד -

לֵילוֹת לְבָנִים.

יָרֵחַ תּוֹקֵעַ

מַבָּט עֲרִירִי

בְּזוּג אוֹהֲבִים

כְּאִלּוּ יוֹדֵעַ

מַה לֹּא אֶפְשָׁרִי -

לִתְפֹּס כּוֹכָבִים.

אָז בּוֹאִי נֵלֵךְ רָחוֹק וְעַכְשָׁו

נַרְחִיב אִישׁוֹנִים

אוּלַי נִתְעַקֵּשׁ, בְּכָל זֹאת נֶאֱהָב,

לַמְרוֹת שְׂשׂוֹנִים.

הָאוֹר שֶׁזּוֹרֵחַ

מֵעִיר כָּךְ פִּתְאוֹם

בְּשֶׁפַע צְלִילִים

אִתָּנוּ בּוֹרֵחַ

מֵהַיֵּשׁ אוֹ חֲלוֹם -

כְּבָר לֹא מַבְדִּילִים.

הַשֶּׁמֶשׁ קוֹלַעַת

קַרְנַיִם שְׂמֵחוֹת

בְּזוּג אוֹהֲבִים

כְּאִלּוּ יוֹדַעַת

יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת

אֶת מַה שֶּׁחוֹוִים.

אָז בּוֹאִי נֵלֵךְ רָחוֹק וְעַכְשָׁו

נָצֵר  אִישׁוֹנִים

אוּלַי נִתְעַקֵּשׁ, בְּכָל זֹאת נֶאֱהָב,

לַמְרוֹת שְׂשׂוֹנִים.

סבאוהב  דודיק