נופת וצופים

בדרך כלל כשאני מסיים לכתוב שיר, אני מדפיס אותו למזדמנים. גם הפעם, "לא בא לי" היה מונח על שולחן האוכל הגדול, זנוח ובילתי נחשק בעליל.

נו, מה זה? שואלת אותי בתי שבאה לחפוז על השאריות מאתמול של אמא.

שיר? לא, אני משיב לה, זה סתם צואה של זבובים שמחרבנים על אותיות ההגיגים של אבא שלך.

טוב יאללה אז תקריא.

אז הקראתי.

מה זה זה, היא נועצת בי את ציפורני לשונה, לא הבנתי כלום. טוב אולי איזה בית בסוף.

הקראתי לה שוב, תוך שאני מנסה להסביר לה שרצוי שגם תקשיב וגם מוסיף איזה פרט קטן ושולי על עובדות החיים. ולפתע כולה רוך ועדנה ממש...

נפת וצופים

אֲנִי מַקְרִיא לָהּ שִׁיר וְהִיא

עוֹשָׂה לִי פַּרְצוּפִים

אֲנִי מֵגִיב - אַל תִּתְנַשְּׂאִי

וְהִיא - חִצִּים עָפִים

זוֹ גַּחֲמָה וְזֶה עוֹבֵר

חוֹשֵׁב כָּךְ לְתֻמִּי

וּכְשֶׁהַמֶּתַח שׁוּב גּוֹבֵר

מַרְגִּישׁ קְצָת עַגְמוּמִי

עָמֹק אֶל תּוֹךְ עַצְמִי מַפְלִיג

מֵרִים מִפְרָשׂ וְנֶאֱלָם

עֵטִי נוֹצֵר מִילַיוֹ, מַבְלִיג

בּוֹדֵד, עָצוּב, נִכְלַם

אָכֵן בִּתִּי קוֹרֵאת תִּגָּר

תָּמִיד לֹא מְרֻצָּה

אֲנִי פָסוֹן שֶׁל מְבֻגָּר

לָהּ אֵין קַוִּים, חוֹצָה

תָּבִיא מִלִּים פְּשׁוּטוֹת אֲחִי

שׁוֹלֶפֶת בְּזִלְזוּל

אֲבָל נִסִּיתִי, זֶה הֲכִי,

מֵשִׁיב לָהּ בְּתִסְכּוּל

וְעוֹד מַזְכִּיר שֶׁבַּמְּצִיאוּת

חַיִּים בְּמִשְׁוָאָה

מִצַּד אֶחָד יֶשְׁנָהּ רִשְׁעוּת

אַךְ יֵשׁ גַּם צַוָּאָה

הַרְחֵק מִתּוֹךְ עַצְמִי מַפְלִיג

מֵרִים מִפְרָשׂ וְנֶעֱלָם

וְגַם עֵטִי נוֹצֵר, מַבְלִיג

בּוֹדֵד, עָצוּב, נִכְלַם

מֵאָז כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לָהּ שִׁיר

פָּנֶיהָ  יִפְיוּפִים

הִיא לֹא חוֹרֶצֶת, לֹא יָשִׁיר

הִיא נֹפֶת וְצוּפִים

אבאוהב דודיק