אני זה גם את

שבת אחר הצהרים. המולת הנכדים כבר שככה ונותרנו רק רעייתי ואני, מדושני עונג כמו אחרי הסנפת יתר של נכודאין. אני יושב ליד השולחן במטבח ומשרבט לעצמי על דף נייר, מילים שצצות ועולות ממוחי הדפוק והיא יושבת מולי וקוראת בעיתון על כל הרעות והמחדלים שעוד יהיו גם בעיתונים של מחר. בעודי שומע אותה ממלמלת משהו על איזה איוולת שילטונית בלתי נסבלת, אני לא מפסיק להתפעל מהיכולת שלה להשאר עם שתי רגליה על הקרקע ועם ראש שלא חדל מלרצות לתקן את העולם.

אני מסיים לכתוב משהו על מישהו בגוף ראשון יחיד ומקריא לה את הקטע. בדיוק כמו שאני עושה בדרך כלל, לפני שאני מחליט על שם היצירה.

שניות אחרי שאני מסיים להקריא, היא פורצת בצחוק היסטרי (למרות שיצא לי שיר שלא מצחיק בכלל). תוך כדי היא אומרת לי משהו כמו: "זה ממש לא אתה". ועוד לפני שהספקתי ללבוש את השחפ"ץ, היא מטיחה בפרצופי את כל מגרעותי אחת לאחת, שכולן עומדות כמובן בסתירה מוחלטת למה שאני חושב על עצמי. הכל בנשימה אחת - כזאת שכמעט וגרמה לי לאבד את שלי.

אבל וחפוי ראש, אני אוסף את ניירותי, מילותיי החלולות ושארית כבודי הרמוס ומחליט להשלים את החסר.

וכך אני מביא לפניכם את חרבון הבית הראשון ומיד אחריו את חירבון הבית השני ובסוף, בנימה אופטימית חסרת כל יסוד, אני מחליט לשיר את הבית השלישי על תילו.

את החורבן אני משאיר לאלופי האיוולת המצויים בשפע במחוזנו ואשר כל נפלאותיהם מרוחים לעייפה על דפי העיתונים. בדיוק כמו אותם, שרעייתי המדהימה המשיכה לקרא, מיד אחרי שהתפייסנו - כרגיל.

אני זה גם את

אֲנִי אִישׁ מְבֻגָּר, חֶרְדָּתִי

עִם תְּפִיסַת עוֹלַם חַרְדוֹנִית

אֲנִי לֹא מְקֻבָּע עֶמְדָּתִי

וּנְטוּל הִתְמַכְּרוּת אֲדוֹנִית

מִתְפַּעֵל מֵהַטֶּבַע, מִנּוֹף

מִתְרַגֵּשׁ מִזְּרִיחָה וּמִמֵּךְ

לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאֶחְיֶה  עַד אֵין סוֹף

מִשְׁתַּדֵּל לֵהָנוֹת - וְעוֹד אֵיךְ

אָז תְּנִי לִי קְצָת שֶׁמֶשׁ

וַאֲנִי מִתְמוֹגֵג

וְעוֹד מִלֵּיל  אֶמֶשׁ

כָּל כֻּלִּי מִתְעַנֵּג

אוֹתִי קַל לְרַצּוֹת

מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט

רַק צָרִיךְ קְצָת לִרְצוֹת

וְרָצוּי שֶׁזּוֹ אַתְּ

הַאֻמְנָם ?! נֶאֱנַחַת אִשְׁתִּי

עִם תְּפִיסַת עוֹלָם קִיּוּמִית

הִיא יוֹדַעַת הֵיטֵב לְבָשְׁתִּי

שֶׁאֲנִי מְקֻבָּע מְגַמִּית

מִתְפַּעֵל מֵהַטֶּבַע, נָכוֹן

אֲבָל גַּם מֵעַצְמוֹ, לְהַבְדִּיל,

הִיא אוֹמֶרֶת עִם זִיק נִצָּחוֹן

בְּרוֹמְזַה עַל שְׁתִיקַת הָאֱוִיל

אָז תְּנוּ לוֹ קְצָת שֶׁמֶשׁ

שֶׁיִּרְבַּץ, יִתְחַרְדֵּן

וְעוֹד מִלֵּיל  אֶמֶשׁ?

גַּם אֶת זֶה יְחַרְבֵּן

וְיֹאמַר כָּרָגִיל

תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁיִּבְעַט

זֶה בִּכְלָל לֹא הַגִּיל

זֶה בִּגְלַל שֶׁזּוֹ אַתְּ

הַחַיִּים נִמְשָׁכִים, בֵּינְתַיִם

וַאֲנַחְנוּ כְּבָר זוּג לֹא צָעִיר

וּבְכָל זֹאת יוֹתֵר טוֹב בִּשְׁנַיִם

לֹא צָרִיךְ הַשֵּׁדִים לְהָעִיר

כָּךְ נַמְשִׁיךְ בְּלָתֵת וְלָקַחַת

עוֹד בְּטֶרֶם תִּכְבֶּה  לֶהָבָה

נִתְרַפֵּק זֶה עַל זֶה בְּרֹב נַחַת

וְנִזְכֹּר שֶׁזֹּאת רַק אָהֲבָה

אָז תְּנוּ לָנוּ שֶׁמֶשׁ

וְיַחְדָּו נִתְמוֹגֵג

וְעוֹד מִלֵּיל  אֶמֶשׁ

רַק שֶׁלֹּא יִתְפּוֹגֵג.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְרַצּוֹת

כָּךְ אֶת שְׁנֵינוּ בִּמְעַט?

לֶאֱהֹב וְלִרְצוֹת

שֶׁאֲנִי זֶה גַּם אַתְּ .

דודיק