מסכת חיים בקופסת נעליים

כשהגעתי לגיל חמישים וקצת והפכתי לסבא, הבנתי לראשונה שהחיים הם דרך חד סטרית שלא אוכל לשוב ולצעוד בה, אלא באמצעות כתיבת שירים. בהתחלה השתמשתי, כתרוץ לכתיבה, בנכדתי הבכורה, שפרצה לחיי והסעירה את רגשותיי. ספרתי לה על עצמי, על החיים ועל האנשים שמסביבה. וחתמתי סבאוהב.

לימים, כשגדלה, שמתי לב שהיא פחות מקשיבה, והתחלתי לכתוב שירים לעצמי על עצמי ובכלל. עליהם חתמתי דודיק.

נתתי דרור לקולמוסי ולאט לאט נשביתי בקסמן של המילים שהצטרפו למשפטים שהפכו לחרוזים עלי חוט הגיגיי. במרוצת השנים הסכנתי לקרוא לרץ המילים שבקעו מתוכי "שירים" (כי אני כותב שירים אבל לא משורר).

השירים שאני כותב שייכים לי רק עד לרגע כתיבתם. מרגע שנכתבו על קלף חיי, יכולים אתם, הקוראים, לעשות בהם כרצונכם, ואפילו להניחם בצד בידיעה מנחמת שמאוד נהניתי לכתוב אותם ולא יקרה כלום אם לא תהפכו בהם לעולם. ואם בכל זאת תקראו, כדאי שתדעו, שכולם נכתבו באהבה גדולה.

אחרי הכל, אני פשוט אוהב לאהוב.