הנס אוריאן

הספר הזה הוא אני- כך הרגשתי כשקראתי בילדותי בפעם הראשונה את מַסְעֵי הַנְס אֻרְיָן שכתבה ליזה טצנר בשנת 1929. קראתי אותו אין ספור פעמים והיום, שבעים שנה אחרי, אני יכול גם להוסיף בוודאות שזה הספר שהשפיע עלי יותר מכל ספר אחר. כל כך הזדהיתי עם הילד היתום והעני שיצא לחפש אוכל וצדק למשפחתו וחבר לארנבת מופלאה ומעופפת למסע מרתק סביב העולם. 

יחד אתם הכרתי ארצות ויבשות חדשות, אנשים טובים וגם פחות, וכיצד מתגברים על כל המכשולים שבדרך עד לסוף הטוב.

לפני כמה שנים נזכרתי בו וביקשתי לקרוא אותו שוב אבל הנאתי היתה חסרה. התרגום של יצחק בן-חוה משנת 1934, היה בלשון ארכאית של פעם וגמלה ההחלטה בידי לתרגם אותו שוב. כך עשתה טלי קונס והחזירה את החיוך לפניי בתרגומה הנפלא. 

ליזה טצנר נולדה בשנת 1894 בגרמניה. יחד עם בעלה הקומוניסט היא עסקה באיסוף אגדות עם סוציאליסטיות. בשנת 1933 נאלצו השניים לעזוב את גרמניה הנאצית לשוויץ, שם חיה וגם כתבה עד למותה בשנת 1963.

גם אתם מוזמנים להצטרף להנס התמים, לארנבת שידעה לדבר בשפת בני האדם וגם לעוף בעזרת אוזניה שהפכו למדחפים.

בואו איתי למסע הרפתקאות שבו הדמיון עולה על כל מציאות.

דודיק הלפרין

ביקורת של שרה שוב על הספר הנס אוריאן (זהירות, ספויילר)

שלום דודיק,

יוסף ואני קראנו יחד את ספר המסעות של הנס אוריאן – לרוב יוסף קרא בקול, ואני הקשבתי. קראנו ונהנינו.

זהו סיפור דמיוני לילדים, שמעלה באמצעות העלילה והדמיון ערכים סוציאליסטיים והומאניים, (דבר שיפה ונכון לעשות). וגם מציג את החשיבות והתועלת שיש בלימוד ובהשכלה. נהנינו גם מן היעוד של הספר הזה  וגם מן הדרך שבה הוא עושה זאת: בכתיבה מותאמת לילדים, עם המצאות דמיוניות נהדרות, מבלי להתדרדר לקיטש ילדותי. כתיבה שאפילו הפתיעה ושעשעה אותנו כמבוגרים.

יוסף לא אהב את מה שנראה לו ככשל בעלילה:  המניע של הנס לצאת למסע היה רצונו להביא אוכל לאמו ולאחיו הקטנים. המסע התמשך זמן רב והתמקד בלחם. אמו ואחיו נשכחו (ויכלו למות ברעב). אבל את הבעיה הזאת בעלילה פתרה הסופרת בפרק האחרון, שמוקדש כולו לפגישת האם והבן. והספר מסתיים במשפט: "והנס אוריאן חיבק את אמו ונשק לה וכך ישבו מאושרים זה לצד זה עוד שעה ארוכה."

יוסף לא אהב גם את ההמצאה האבסורדית, המצחיקה, אבל הבלתי חינוכית, של הילדים הנורים למרחקים דרך קנה של תותח.

כשהתיישבתי לכתוב לך הסתבר לי, שזכרוני הזקן והעייף דורש ריענון. לקחתי את הספר להציץ בו שוב, ולא הופתעתי כשראיתי שאני נמשכת לשוב ולקרוא בכיף. אז הנחתי לעצמי להיסחף. קראתי עד הסוף, וגיליתי את הספר מחדש.

מן הקריאה הזאת נהניתי הרבה יותר, משום שהבחנתי בעושר, בגיוון ובמורכבות של התיאורים והדמויות, בדמיון היצירתי, ובערכים החיוביים שהנחו את כתיבת הספר.אמנם יש בו גם התמימות של הסוציאליסטים בראשית המאה הקודמת, שהאמינו בברית המועצות שהכול טוב ונכון בה. אבל מאחר שהספר כולו בנוי על המצאות דמיוניות, טוב שיש בו גם דוגמא של התנהגות מוסרית של מבוגרים כלפי ילדים.

דמותו של הנס  כגיבור, כמי שלוקח אחריות על הנלווים אליו במסעו, ועומד בדבריו גם בתנאים של ניצול והונאה וקשיים אחרים – היא אולי הדגל של ערכי המוסר המוטמעים בעלילה. הוא גם חכם, והסופרת דואגת להציג את הפתרון שהוא מוצא לכל בעיה.

אם החלטת לחדש את הוצאתו לאור של הספר כדי שהילדים של היום יזכו לקרוא ספר מרתק ומחנך, הרי שנהגת בחכמה כשמסרת אותו לתרגום מחודש. לא ראיתי את התרגום הישן, אבל כמו שהוא עכשיו הספר מעוצב בעברית מצוינת – קולחת עשירה ובלתי מתנשאת. אם אתה מקווה ומאחל לעצמך/לעצמנו שהילדים של היום (שכידוע קוראים הרבה פחות מפעם)  יגלו אותו ויתלהבו ממנו כמו שאתה בילדותך.  הלוואי.

בהערכה רבה ובתודה

שרה שוב

ביקורת של עלינא ארשטיין

תודה רבה על הנס אוריאן, חנה.

אינו דומה בקסמו לספר אחר, והיה עונג (ולפעמים כאב) לרחף בעולם מופלא עם דמויות תמימות במובן היפה של המלה. מרגש גם לקרוא את המלים שכתבו בעלך ודני קרמן ואבנר כץ.

כל כך נכון היה להביאו לתרגום חדיש שגם השאיר את השמות המקוריים, פזיזה מחמיצה המון לעומת טרילויפ, השמות הם חלק בלתי נפרד מהנופך.

מעבירה הלאה במשפחה, ובטוחה שהנס וטרילויפ וקגזגזוק וביל ימצאו פינה חמה גם בלבם.