בחזרה לעבר – ארכיון הבלוג של סבאוהב מאתר תפוז

חלפו עברו להם ימי התהילה. גם האדרנלין חזר לרמתו הרגילה.

"אין שמחה כהתרת הספקות" תשאלו כל גבר מאוהב.

הפסקת אש. טיליי השנאה מרצועת עזה, חדלו לעת עתה ממעופם אל עבר ישובי הדרום.

ל אֶדֶן הַחֲלוֹם לַיְלָה בַּחוּץ הַשֶּׁקֶט מַחְרִישׁ אֶת כָּל הֲגִיגַי אֲנִי כֹּה לָחוּץ רוֹצֶה לֹא לִשְׁמֹעַ,

לֹא כָּל מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי זֶה עָלַי אוֹ בִּגְלָלֵךְ לֹא כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי גַּם מִתְחַיֵּךְ אֶת הַמִּלִּים אֶפְשָׁר לִמְחֹק אַךְ לֹא נִתַּן עוֹד לְהָשִׁי

הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים בְּמִנְהָרָה שֶׁל זְמַן תָּמִיד הֵם מֻכְרָחִים וְזֶה חָקוּק מִזְּמַן לָהּ אֶלֶף נְתִיבִים לַעֲשׂוּיִים בְּלִי חַת מִשְׁעוֹל לַעֲלוּבִים וִיצִיאָה אַחַת

בְּצַעֲרִי כָּתַבְתִּי שִׁיר שָׁרַק אוֹסֵף אֶת הַדְּמָעוֹת הוּא לֹא בּוֹטֶה וְלֹא יָשִׁיר מַתַּת לִבִּי, מְתֵי מָעוֹת אֶת יְגוֹנִי חִלַּקְתִּי כְּבָר בֵּין מֶחְדָּלִים, עִם הַסְּפֵקוֹת כֻּלּוֹ חָרוּט עַל הֶעָבָר יוֹתֵר אֵינִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת

הרהורים לאחר יום הזיכרון השלישי – יום העצמאות ביום העצמאות אני זוכר את כל אלה שלא נפלו, לא בגופם ולא ברוחם. אותם שהגשימו את החלום, שמימשו את החזון, בהרבה נחישות וכישרון והכל למען האמת שלהם והדורות הבאים.

מה עוד לא אמרו עליו? כְּלֵיזְמֶר מְדֻפְּלַם רֹאשׁוֹ כָּבֵד, עֵינָיו טְרוּטוֹת זָרוּק שָׁפוּךְ בָּעֲגָלָה נִגֵּן הוּא שׁוּב בִּשְׁבִיל פְּרוּטוֹת אַךְ אַל תַּגִּידוּ הַשְׁפָּלָה כִּי לְפַזֵּז בִּפְנֵי כַּלָּה וּלְשַׂמֵּחַ חֲתָנִים יָדוּעַ זוֹ מִצְוָה גְּדוֹלָה

תשמעו סיפור: בחודשים האחרונים עסקתי לא מעט באיסוף ולימוד חומר על ההיסטוריה של גני עם. הייתי בהרבה תחקירים וראיונות, ראיתי מאות תמונות ושמעתי הרבה סיפורים.

אחותי היקרה מיכל שיש, צלמת נפלאה ואוצרת תערוכות צילום, בחרה הפעם את האינטימיות כנושא התערוכה שהיא אוצרת בתיאטרון האנסמבל בהרצליה.

דימויים הלקוחים מהטבע הם חיזיון נפרץ בלשוננו. כאשר אנחנו באים לתאר את חיינו ואת התחושות הפוקדות אותנו, אנחנו ""מטבעים"" אותם לעיתים כיד הדמיון הטובה עלינו.

החיים מתנהלים כמו נחל אכזב. רוב הזמן שיגרה, יבש.

בכל הספד, לא עלינו, שאני נוכח בו או צופה, מתגנבת למוחי מחשבת חוכא זעירה. אם המוספד היה זוכה לשמוע בחייו חצי ממה שאומרים לו מספידיו, יתכן ולא היה מגיע להלוויתו.

מונת חצר מנוף נכדיי שעולה מדי יום ואף פעם לא די כשהטבע  חיבר עורבני לעורב נדרשנו אנחנו רק לקצת תשומת לב ויכולנו לכם בחיבה כך לרמוז על העורב והאגוז.

מַהוּ זִכָּרוֹן שֶׁזּוֹלֵג מֵהָעֵינַיִם הַצּוֹפוֹת אֶל הֶעָבָר, עוֹרְגוֹת וַעֲצֵבוֹת מִיהֵם הָאָבְדָן בְּלִי מָחָר וּמָחֳרָתַיִם בְּנֵי הָעֲלוּמִים שֶׁהָפְכוּ לַמַּצֵּבוֹת

בּוֹחֵן אֶת עַצְמִי מִבִּפְנִים אֲבָל חוֹרֵץ בַּחוּץ רוֹאֶה מְנַסֶּה לְהַפְנִים חָרֵד, מְאוֹד לַחוּץ כִּי אֵין תּוֹכִי, אֲנִי יוֹדֵעַ וּמִקְּסָמַי עָלֶה נִדָּף רַק מִתְאַמֵּץ וְלֹא נוֹגֵעַ מִלִּים כְּתוּבוֹת כָּךְ סְתָם עַל דַּף וּבְכָל זֹאת מִשְׁתַּדֵּל

ככה ביום בהיר וזיווני רואים מהמרפסת שלנו את ה. אָבִיב בְּשִׁירַת הַשַּׁחֲרוּר  38 הֶחָצֵר שֶׁלִּי זוֹרַחַת, צִבְעוֹנִית יְפֵהפִיָּה לָעֵינַיִם.